קמתי היום בבוקר עם הרגשה מוזרה כזו. לא יודעת מה בדיוק. אולי התרגשות. כן, זה בטח מה שזה היה... התחלתי לעשות את מה שעושים בבוקר, כשקיבלתי הודעה מאיווי:
"hanyou'ש תתקשרי אלי כשאת רואה את זה, זה דחוף!"
טוב, אני חושבת. אם זה חשוב, אז זה חשוב. וצלצלתי אליה.
איווי: "את יודעת איפה המתכונת היום?"
אני: "אממ, כן... זה בכיתה שלנו."
איווי: "טוב, תודה. אז ניפגש שם."
אני: "טוב..."
ניתוק.
זה קיצור של הדברים, הלך שם עוד הרבה, כי צחקנו קצת על איך שנשמעתי רדומה. מסתבר שכולם קמו שעתיים לפחות לפני הזמן כדי ללמוד עוד קצת לפני הסיוט הזה שנקרא מתכונת, ורק אני בערך, חרפתי לי.
בקיצור, הגענו לבית הספר, עשינו את המתכונת, וכולם יצאו עם הרגשה שהיה בסדר, ושלא הלך רע בכלל. גם אני. אני רק מקווה שאני לא אפול בזה כמו שקרה לי במבחן הקודם במתמטיקה. בכל זאת, זו מתכונת בלשון - ציון למגן - ואסור לי להתעלם מזה. דבר אחד אני בטוחה שיצא לי טוב. אני סיימתי ב-9:40, והיו לי שעה וחצי להסתובב חופשייה וללא דאגות ברחבי בית הספר. כשחזרתי משכבת ז'-ח', בערך ב-10:30, רק אז ים יצא מהמבחן. אני לא יודעת אם זה אומר שהוא יותר טוב ממני כי הוא נשאר לבדוק, או אם אני יותר טובה ממנו כי פשוט יצא לי טוב, אבל זה בהחלט נתן לי הרגשה טובה כשהוא שאל אותי איך עשיתי את זה מהר כל כך. או, הנקמה מתוקה... ולמה נקמה? טוב, כי אחרי המבחן במתמטיקה הוא התלהב מזה שהתרגילים היו קלים מדי. ואני עשיתי פרצוף כזה \:< שייחנק עם המתמטיקה שלו... לא, סתם, שלא יחנק, הוא נחמד אלי - אחד מהמעטים :)
אז אחרי המתכונת הלכנו אני ואיווי לאורווה, ואחרי זה הסתובבנו גם קצת בחטיבה של הקטנים, ואז המשכנו לשכבה, ואני ראיתי את האחד שלי, שגם סיים את המבחן, והוא הלך לאנשהו, ואז אני ועינב הלכנו שוב לאורווה, ואז חזרנו עם מיילייט ונו'ש כי כבר היה צלצול, ונכנסנו לשיעור. לא שממש היה שיעור... זה הלך משהו כזה:
המורה נכנסה והביאה איתה סלסלה מלאה בסינגלס לבנים. כולם התנפלו על זה, וזמר הביאה לי מקופלת לבנה. אז אכלתי חצי ממנה, ואז תלתל (השם שלו זה חצי מהשם הזה עם טעות כתיב...), לקח לי את החצי השני ובלע אותו... ילד טיפש :)
למעשה, כולם היו ממש ממש מוזרים ומחורפנים מזה. boy כל הזמן אמר שהוא רועד, והרבה אנשים היו ממש לחוצים. ואחרי הבחינה כולם היו כל כך שמחים ומאושרים ומחורפנים...
המורה התחילה לדבר עם כמה בנות על המנהגים של הכווכזים, והם הסבירו לה על כל מה שקורה בעדה הזו. זה ממש ממש מעניין, שתדעו לכם!
וזה הכל, עד עכשיו. חוץ משיעור אנגלית, שהיה נחמד מאוד, לא קרו לי הרבה דברים מעניינים היום...
אבל יש משהו שאני רוצה לכתוב, והפעם ברצינות. אני רוצה לעשות איזה switch, אז מי שלא רוצה לצאת עם טעם קצת פחות טוב, יכול לדלג על זה, בסדר?
המלה האהובה עלי להיום היא: מתכונת! (לא, סתם, זה פשוט כי שמעתי אותה הרבה היום... אני מושפעת ^^)
שלכם,
hanyou
תלמדו מזה, זה חשוב!!!
למה את בוכה?
למה את בוכה? קר לך? עצוב לך? כואב לך?
אומרים שיש לאש תכונה, שהיא גורמת להיווצרות של עננים ולהורדת גשמים. לכן לפעמים אחרי שריפות אפשר לראות שיורד גשם. גשם ששוטף את הכל, ומחייה ומחדש.. גשם שמכבה את השריפה ומותיר אחריו תשתית חדשה לצמיחה וגדילה מחודשת. לחיים חדשים.
אז למה את בוכה? ואל תגידי לי שזה מפני שכואב לך, או עצוב לך. יש לך רק שתי סיבות אפשריות - האחת היא שאת רוצה תשומת לב, והשנייה היא שאת רוצה לחדש את עצמך. ואת כבר הבהרת שאת לא רוצה תשומת לב מיוחדת או התייחסות שונה או רחמים. לכן נשארה לך רק האפשרות האחרונה. את רוצה להחיות את עצמך, את אותו חלק בך שמת.
הגשם מפנה את כל הפסולת וההריסות מהשריפה כשהוא יורד. הוא מפנה אותם לנחל קרוב שמוביל הכל החוצה מהיער, למקום שלא קשור אליו. כשאת בוכה, את בעצם מסלקת ממך את כל העצב, הכאב, הכעס, הרעל והארס. את שוטפת את הכל החוצה כדי שתוכלי לחיות מחדש. אבל זה לא מה שקורה אצלך, נכון? משהו מונע ממך לעשות זאת. מה הטעם בגשם, אם את שמה את כל מה שהוא אמור לסלק בתוך קופסה מקובעת וחסינת מים? ברור, הגשם ירד, הוא יציף אותך מסביב, אבל הוא לא יפנה את מה שהוא אמור לפנות, כי את שמת את הכל בתוך הקופסה ההיא, שהגשם לא יכול חלדור לתוכה. אז למה את בוכה, אם את מונעת את עצמך מלחיות? מה מונע ממך לחיות? בין אם זה הקיבעון שלך בעבר, הבקבוק שאבא פותח מדי פעם או הסכין שהולכת והופכת להיות החברה הטובה ביותר, משהו את עושה שגורם להכל בתוכך להיכנס לקופסה חסינת דמעות, חסינת גשם.
הרימי את הראש! למה את מביטה למטה - לעבר? העבר מת, אפילו הגשם לא יוכל לחדש אותו. הרימי את הראש והביטי בעתיד. יש כל כך הרבה דרים שאינם ידועים לך, דברים שאת עוד יכולה לשנות, בחייך ובחיי אחרים. אף דלת לא סגורה לפניך, הכל פתוח לך! אז למה את בוכה? בגלל העבר? העבר תמיד יהיה שם, בפינה נידחת של מוחך. הוא יחכה לך את תצטרכי ממנו משהו, אבל זה לא אומר שאת צריכה לשקוע בו, לבוסס בו כמו בדם של עצמך. העבר הוא עבר, והוא לא יוכל לעזור לך הרבה עכשיו. את תצטרכי פשוט לצעוד קדימה, בביטחון ובהתמדה, אל העתיד. כי רק באמונה שלמה שמכאן הכל יכול רק להיעשות יותר טוב, תוכלי לתת לגשם להוציא ממך את כל מה שפוגע בך. רק ככה תוכלי להוציא מעצמך את הזרע הזה שנבט בך, של צמח אחד שנקרא כאב. או סבל, או ארס, או רעל, או רוע, או איך שאת קוראת למה שמתחולל בתוכך. אלו הריסות של דברים שהיו בעבר, וכעת הם מתים. תני לגשם - לדמעות - לשטוף את ההריסות ולהחיות את החלק המת שבך. תני לעצמך לגדול יותר ממה שהיית עד עכשיו, תני לעצמך לפרוח. אל תשקעי עמוק יותר בבריכה הזו של ייאוש ורחמים עצמיים. דחפי את עצמך למעלה יותר ויותר גבוה, כדי שתוכלי להגיע אל האור ולהיפתח אל השמש כמו כל הפרחים ביער.
כן, זו מלחמה קשה - להגיע לאור - אבל אם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת, זו את. אני מאמינה בך, אחרים מאמינים בך, כולם מאמינים בך. גם אם לא כולם מראים זאת, איש לא שונא אותך. אולי יש כאלו שלא אוהבים אותך הרבה יותר מדי, אבל איש לא שונא אותך. אי אפשר לשנוא מישהו לפני שמכירים אותו. אז תני לגשם לשטוף את כל מה שמפריע לך - לגשם, לא לאלכוהול, כי הם שונים לגמרי זה מזה - והניחי לנו להכיר אותך כפי שאת באמת. איש לא נולד מיואש, מדוכא, ולכן האני האמיתי שלך הוא מי שהיית מהרגע שבו התחלת לדבר ולהביע את עצמך. ואני בטוחה שכשהתחלת לדבר לא היית מיואשת ומדוכאת, לכן לא יכול להיות שאת כזו באמת.
זכרי: דברים קרו, דברים קורים, ודברים יקרו. אין לך כל בושה בלומר אותם למישהו שיוכל לעזור - ולא משנה מי זה, אפילו אם זה מישהו שעד עכשיו לא הקדשת לו מחשבה שנייה, ואפילו לא ראשונה - אין בושה בלבקש עזרה, ואין טעם לשמור הכל בפנים. אך אם את כבר מוציאה את זה, וודאי שיש מישהו שישמע ויוכל לעזור לך.
ותני לעבר להשתחרר ממך, אל תשחי בו יותר מדי. מי שחי בעבר, מפספס הזדמנויות בהווה ובעתיד. כל אחד יכול הכל, והכל תלוי בך.
אז למה את בוכה?!
מוקדש לך ב-לב.
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou