היום אני רוצה לכתוב לכם על משהו שקרוב אלי במיוחד. לא, סתם, אני רק רוצה לדבר איתכם על יומנים :) אבל האמת, אי אפשר לומר שזה לא קרוב אלי באופן כלשהו.
אבל לפני שאני אתחיל, כמה עניינים שעל פרק היום:
אני רוצה לבקש סליחה מזמר, על הסניליות הבלתי נסבלת שלי. מה לעשות, את הדברים הטובים ביותר קורה ושוכחים... אני מצטערת!
והיום דיברתי עם shoseijutsu, שטוען (שוב), שהצבא זה איכסה. אני לא מבינה אותו, עדיין... :) כשעניתי לו, ניסיתי לעשות אקט ממש טיפשי, וליפול על איזו ספה קרובה. זה הסתיים לא טוב, בכך שאני חטפתי את המכה של החיים שלי מהקיר. אבל זה עדיין כואב, לעזאזל... אבל אני אתגבר :)
בכל מקרה, הגיע הזמן שנדבר קצת על הנושא שבאנו לכאן לדבר עליו: יומנים!
לאורך הפוסט הזה אני אשתדל לשים לכם קטעים מכל מיני זמנים בחיים שלי מהרגע שהתחלתי לכתוב ביומן, זה יהיה מצחיק ^^...
אז למה יומן? למה אנחנו רוצים כל כך לכתוב יומן? אני חושבת, שזה כי אנחנו, בתור יצורים מפותחים מאוד מבחינה רגשית, לא יכולים לשמור את כל הרגשות שלנו בתוכנו. אנחנו חייבים להוציא אותם החוצה איכשהו. ובכל זאת, יש דברים שאנחנו לא רוצים לגלות לאנשים אחרים - דברים שקשה לנו להתמודד איתם - סודות. אם ככה, גאון הוא מי שהמציא את השיטה הנהדרת הזו - כתיבת יומן! ככה אפשר לכתוב את הכל, ובכל זאת אף אחד לא יודע דברים שאנחנו לא רוצים שהוא ידע. נהדר, לא?
כשקיבלתי את היומן הראשון שלי הייתי בערך בכיתה ב' או משהו. אני אשים פה את שני הקטעים הראשונים שכתבתי בו - תבטיחו לי שתצחקו, כי זה באמת לא רע ^^:
הקטע הראשון, שכתבתי עוד בדפוס - לחתול שלי קוראים קיטי. קיטי הוא חתול בילתי רגיל ויש לו פרווה לבנה ועיניים כחולות.
הקטע השני, שכבר נכתב בכתב - יש לי כלב קוראים לו במבי. במבי הוא כלב חמוד ומלא מרץ. אני מרוצה מאוד ממנו הוא כלב נפלא ממש.
אתם יכולים לראות שהייתי אז תמימה מאוד, הו, הימים ההם!!! אני מתגעגעת. אז אולי לא ידעתי לפסק נכון משפטים, אבל לפחות לא היו לי שגיאות כתיב! אלו היו ימים, שבהם לא ממש הבנתי מה המטרה של יומן אישי. לא ידעתי למה משתמשים בו, וחשבתי שזה יותר כדי לתעד אירועים ועובדות קיימות. רק אחרי כמה זמן הבנתי שהמטרה שלו היא לקבע רגשות במשהו יותר חזק מזמן. ביומן הזה גם הייתי מדביקה את כל הברכות שקיבלתי בימי ההולדת שלי, מה שהפך אותו לשמנמן ביותר :).
אחרי כמה קטעים שכתבתי ביומן, התחלתי לערב בעניין גם רגשות (וגם נכנסו יותר מילים בדף אחד ^^)...
כתבתי שם על במבי שנגנב, על איך שקיבלתי כלב חדש (ספוט), על המעבר שלנו מאריאל לפרדס חנה, על איך שספוט נדרס... כל זה בתמימות גמורה. תמימות של מישהי שעוד לא חוותה כלום בחיים, שרק התחילה לחיות באמת.
הנה קטע שכתבתי בכתה ד' (כבר אז התחלתי לכתוב דימויים...):
... אתם יודעים איך זה להרגיש שונה בחברה זרה זה כמו להרגיש כעכבר בתור בור נחשים. אתה מרגיש קטן ופגיע יותר מכולם. לפעמים אני מתגעגעת לחבר'ה מאריאל כל כך עד שאני כמעט בוכה טוב נו אני יודעת שלבכות זה לא נורא אבל אני מתביישת שילדה כמוני מסוגלת לבכות.
אני זוכרת שכמעט כל יום גיא היה בא אלי ואני הייתי הולכת לגיא בקיצור החיים שם היו נהדרים - עד שהיינו צריכים לעזוב. אין לי כל התנגדות לחברה החדשה אבל אני פשוט מתגעגעת...
נכתב בשיא התמימות, האמינו לי.
המשכתי לאבד את התמימות שלי, כשכמה דברים (שאני לא אציין), קרו ביני לבין ידיד מאוד טוב שלי. כתבתי על זה ביומן, אבל אני לא מתכוונת לשים את זה פה - יש דברים שאני לא רוצה לחשוף, אני מפחדת לפגוע במי שזה קשור אליו, אז תיאלצו לסלוח לי. זה לא שזה היה משהו סוטה או בסגנון, פשוט שזה נגרר במשך הרבה זמן, ולא עשה טוב לאף אחד.
ביום שלפני המעבר למילניום החדש כתבתי את זה:
... אתה יודע יומן, לפעמים אני מדפדפת בך לראות מה כבר כתבתי ואני רואה שכתבתי המון דברים מעניינים אבל גם יש דברים לא מעניינים שכתבתי ויכול להיות שזה כבר לא מעניין אותי כי אני כל הזמן גדלה ומה שעניין אותי אז, לא מעניין אותי עכשיו. ומה איתך? אתה משתעמם ממה שכתבתי ושאני כותבת? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא אבל בעצם אתה יומן אז אתה יכול רק לשמוע אין לך דעה. מעניין מה היה קורה אם יומנים היו יכולים להחזיר דעה לפי מה שהם חושבים, אה?
כשקראתי את זה שוב לא האמנתי שהמחשבות האלה התרוצצו אצלי בראש. איך הגעתי למחשבות האלה? איך מוח של ילדה קטנה בת 10 הצליח לחשוב על כל זה?
הסוף של היומן הראשון שלי היה בכיתה ח', והוא היה היומן הכי תמים שמישהו יכול היה לקרוא או לכתוב אי פעם, לדעתי. אני חושבת, שאם תקדישו כולכם (או כל מי שהיה לו יומן אי פעם), זמן קצר לעפעף ביומן הישן ביותר שלכם, תשימו לב עד כמה תמים הוא היה. זה כאילו שהוא מסתכל בך בעיניים גדולות ואומר: "זה היית אתה, עד שגדלת."
את היומן השני שלי יהיה לי קצת יותר קשה לחשוף, ואני לא בטוחה אם אני אוכל לשים בו חלקים שלמים, אבל אני אנסה כמה שפחות לבלבל אתכם איתו :).
מה שקרה הוא, שאני גדלתי. הרבה עניינים של אהבה נכנסו לחיים שלי, ודברים לא פשוטים חבויים בתוך היומן הזה. אם פעם חשבתי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לי הוא שמישהו יקרא ביומן הראשון שלי, עכשיו אני מפחדת שמישהו יגלה את מה שכתוב ביומן החדש. ולמה בעצם אנחנו מפחדים מחשיפה? למה אנחנו מפחדים שמישהו יקרא את היומן שלנו? טוב, אני מניחה שכל אחד יכול לענות על זה - כי ביומן אנחנו מרגישים חופשיים לכתוב את מה שאנחנו רוצים על כל אחד. אנחנו יכולים לכתוב את מי אנחנו אוהבים, את מי שונאים, מה אנחנו חושבים על דברים שונים וכדומה, ואף אחד לא יידע מזה אלא אם כן הוא יקרא את זה. וזה הקטע שהכי מפחיד אותנו: שמישהו יקרא את היומן שלנו. לכן תסלחו לי אם ייקח לי קצת זמן להחליט מה כן לפרסם מהיומן החדש שלי ומה לא מבלי לחשוף לפניכם יותר מדי...
הנה קטע שאני יכולה לכתוב פה. היומן הזה נשמר יותר טוב מהקודם, והקטע הזה מתועד הרבה יותר טוב - הוא נכתב ביום שני, ה-27/5/02, בשעה 1:38:
יומן יקר!
לאחר ההתפרעות של הפעם הקודמת, נרגעתי מעט, ואני מוכנה כעת לדבר בהגיוניות. (הערה: בשני הקטעים הקודמים אני התווכחתי עם עצמי על התיאור שלי, את מי אני אוהבת וכאלה. ככה זה כשאת בגיל הטיפש-עשרה...) האהבה היא לעיתים דבר מתיש. אני כותבת על אהבה, אך מעולם לא הרגשתי אותה באמת. כל מה שהרגשתי הייה צביטה בלב. אולי זו משמעות האהבה?
אינני יודעת, וכנראה לא אדע לעולם. אני מתפללת בכל יום, שיבוא יום בו אדע מהי אהבה, ולא רק מקריאה בספרים. מפני שיש דברים שלא לומדים מספרים, והאהבה היא אחד מהם...
מה תגידו על זה? אהבה היא באמת משהו מיוחד...
היומן הזה באמת היה מוקדש הרבה לחיי האהבה שלי - מי אמר שלילדים בכיתה ט' אין חיי אהבה רציניים? טוב, בעצם אי אפשר לומר שממש היו לי... הנה הקטע מיום שלישי, ה-12/11/02, שעה 9:55:
...אני חיה בעולם של חלומות. אני חושבת שאהבה היא זכה וטהורה, אבל היא לא כזו. היא מלאה שחיתויות ובגידות. ואולי זה רק תחליף לאהבה, הנשמרת לאלו הרציניים? רק לאלו שמתכוונים לה בכל ליבם? אינני כזו, עוד לא...
... אני מרגישה כמו ציפור שנלכדה מרצונה כשכנפיה היו שבורות והיא הייתה צריכה עזרה. היא לא חשבה אז על התוצאות, והייתה בטוחה שהכל יסתדר. אבל עכשיו, משהבריאה, לוכדה כבר היה קשור אליה ולא רצה לשחרר אותה. כך בדיוק אני מרגישה...
עוד קטע, שמתאר בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו, מיום שבת, ה-22/3/03, בשעה לא ידועה, אומר כך:
יומן יקר!
כאשר הבטתי בדפיך בזמן האחרון הבנתי עד כמה נהיית עמוס. אתה כבר יודע על שלושה נערים חשובים בחיי, שלוש אהבות...
...בקיצור, אני חושבת שהכנסתי בך הרבה יותר מידע בשנה הזו, מאשר הכנסתי ביומן הקודם שלי מאז הייתי בת שש. אך שוב, אין מה להשוות כלל, שכן כאשר הייתי צעירה יותר לא היו חיי כה מסובכים ומלאי פיתולים. הם היו הרבה יותר פשוטים, תמימים וחסרי דאגות. אך עכשיו הם כבר יותר סבוכים, ואני מרגישה שבאמת התבגרתי מאז היומן הקודם. ייתכן מאוד שאחשוב כך גם ביומן הבא, אך עד אז יש זמן...
כתיבה במשלב קצת גבוה ומעצבן כזה, נכון? אני לא אוהבת את הכתיבה ההיא, אבל נוח לי לכתוב בה את היומן הזה, מה לעשות...
הזמן עבר, והשנה הזו התחילה. הקטע הזה הוא מיום שבת, ה-20/9/03, משעה 12:05:
יומן יקר!
שוב הזנחתי אותך, יומן. אני באמת מתחילה להיות עסוקה. עכשיו, משהתחלתי את כתה י', הרבה דברים השתנו. כעת מתחילות הבגרויות, הלימודים נעשים קשים יותר ועובדים ביום עבודה. אך החשוב מכולם הוא, שארבעה מחבריי הטובים ביותר עברו בית ספר! זהו, אני מניחה שכאן מסתיימת הפרשה. כל אחד מאיתנו עזב למקום טוב יותר בעבורו. קופק, ננה, פליפה ווייס עזבו אותי ואת איווי בחקלאי, ועברו להם לאורט. אני רק יכולה לקוות שהם יהיו מאושרים בבחירתם...
ההמשך של הקטע הזה מדבר על אותו מכתב ששלחתי לוייס בטעות, אבל אני לא רוצה לפרסם את הקטע הזה פה מסימות ששמורות במערכת. אתם תסבלו את זה? אני מניחה שכן. חוץ מזה, כבר כתבתי על זה בבלוג הזה, אני יכולה לשים את זה ברשימה שלי של הפוסטים, שנמצאת פה בצד...
הקטע האחרון, שאני מצטערת אבל גם אותו אני לא אחשוף בפניכם, מדבר על הבלוג הזה. על איך שהבלוג הזה מפתח תחרות מול היומן האישי. אני מניחה שהבלוג ניצח. הקטע ההוא נכתב ביום חמישי, ה-8/1/04, בשעה 11:54. לפני יותר מחודש. יותר מחודש שלא כתבתי ביומן שלי. ואתם יודעים מה? אני מרגישה קצת הרגשה של הפסד. כמובן, יש לי את הבלוג שלי, ואני יכולה לכתוב בו על כל מה שאני רוצה, אבל מה הטעם, אם אני לא יכולה לכתוב על דברים שבאמת נוגעים אלי? אתם קולטים, שמאז פתחתי את הבלוג הזה התאהבתי במישהו שלא מוזכר אפילו פעם אחת באף אחד מהיומנים שלי? הפסקתי לכתוב ביומן שלי עוד לפני שהתחלתי לחשוב על האחד שלי כל יום, לפני שהתחלתי לחלום עליו... היומן שלי כבר לא נמצא באותו קצב שלי, ואני מרגישה מין הרגשה של הפסד. כי כאן, עם כל הכבוד, אני לא יכולה לכתוב מי זה אותו אחד, עם פירוט והדגשות.
למה לא להתחיל לכתוב ביומן שוב? ובכן (שימו לב!), אולי אני אעשה את זה. אבל אני מרגישה כאילו יצא מזה כל הטעם. כי אני לא תמימה יותר, ואני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה, חוץ מרגש אחד גדול של... של 'חבל'...
אבל זה לא כל כך נורא, כי אפילו אם אני לא יכולה לכתוב לכם מי בדיוק הוא האחד שלי, אני יכולה לומר לכם שהוא חכם, ונהדר, ובנאדם באמת טוב, ושאני אוהבת אותו. מאוד אוהבת אותו. ולכן אני לא אומר לו שאני אוהבת אותו, כדי שאני אוכל להמשיך בזה, וכדי שהוא יהיה מאושר. כי אם הוא ידע שאני מרגישה כלפיו כמו שאני מרגישה, הוא לא ירגיש טוב, ובמשפט הזה יש יותר מדי מילים עם השורש ר.ג.ש. ^^...
בכל מקרה, אנחנו מדברים על יומנים, נכון? אז דיברנו על סוג אחד של יומנים. בפוסטים הבאים אני אנסה להכניס איזה משהו על עוד שלושה סוגים של יומנים: יומן מסע, יומן שירים ויומן חלומות.
אם יש לכם עוד רעיונות ליומנים, או שכתבתם יומן מיוחד משלכם, תעשו איתם מה שאתם רוצים, כי זה שלכם ויש לכם את הזכות :)
המלה האהובה עלי להיום הי: יומן - נו, איך לא, אחרי שדיברנו על זה כל כך הרבה היום? :)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou