אז כן, התחלתי לעבוד ביום ראשון האחרון. יש עבודה, יש שפה, ובכל זאת קשה, קשה... אני קמה עם הציפורים בחמש וחצי בבוקר, חוזרת בערך בשש וחצי-שבע בערב, וכל היום מתייקת, מקפלת סכמות ושטויות שונות. איך נועה קראה לזה? אה כן, עבודת מזכירות (הפסקתי להתכחש, עכשיו אני גאה בזה).
אבא שלי מהנדס אלקטרוניקה, הוא עובד במפעל שמייצר ספקי כוח למטרות צבאיות. אז הוא הכניס אותי לשם לתקופה לא מוגבלת (משמע, כמה זמן שאני אצליח להתמודד עם זה), כדי להרויח קצת כסף לפני הגיוס או העתודה, מה שזה יהיה.
הממ... אז עברו שלושה ימים, ואני סחוטה למוות... ביום שבת הייתי עד מאוחר אצל רותם. ביום ראשון הייתי עד מאוחר בחוץ כי יצאתי למסיבת יום ההולדת של איתמר שעשתה הסבה מקצועית לאג'נדה עם נועה עד שתיים-עשרה וחצי, למרות שהחלטתי שאני אחזור באחת-עשרה... גם כן החלטית אנוכי... ביום שני (להלן, אתמול), ביקרתי את עדן ביום ההולדת שלו אבל מאחר והגעתי בכוחות עצמי (=האוטו של אבא), החלטתי שאני חוזרת מוקדם - ואכן חזרתי תוך חמש דקות.
אמנם הרגשתי ממש לא נעים, אבל הייתי חייבת לישון טוב. היום כבר הרגשתי הרוגה. אני לא יודעת איך אני אמשיך עם זה עוד חודשיים או יותר (אני מתגייסת רק בנובמבר). נועה אמרה שלא כדאי לי לעבוד כל הזמן עד הגיוס אלא להשאיר לי חודש פתוח. אבל אני לא חושבת שאני צריכה את זה. בסופו של דבר ישעמם לי כל כך, שאני לא אדע מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שזה נשמע נורא חומרני וגשמי, אבל אני מעדיפה לנצל כמה שיותר זמן כדי לעשות כסף, כדי שאני לא אצטרך לחיות על ההורים שלי כשאני אתחיל ללמוד ואצטרך לממן שכר דירה, חשמל, גז, מים, טלפון, סלולרי וכו'... אני רוצה להיות עצמאית בזכות עצמי ולא בזכות הכסף של ההורים שלי, אבל בשביל זה אני צריכה שיהיה לי כסף קודם.
עכשיו הבעיה היא שהעבודה, עם כל כמה שהיא לא קשה, היא מפרכת. זה אומר שעות קצת לא נורמאליות (לפנות בוקר זה לא זמן אידיאלי לקום), קצת שיעמום (למלא טפסים אחרי טפסים אחרי טפסים), ולהרגיש שהזמן לא עובר... כלומר, השעות זזות מהר מאוד בעבודה, אבל בסוף היום מרגישים כאילו השבוע לא זז בכלל! זה מוצי מהדעת... היום נגמר מהר כל כך מנקודת הזמן הנוכחי (שעה וכאלה), אבל בקנה מידה גדול יותר הוא זוחל... אולי זה כי זה רק השבוע הראשון שלי, אולי זה עוד ישתפר, אבל אני באמת מתחילה לאבד עניין... לא משנה, אני חייבת להמשיך לעבוד שם, זה בערך המקום היחיד שיש לי מוטיבציה לעבוד בו (אנשים נחמדים, אבא שם, כולם רואים בי "הבת של" וחולקים לי כבוד, רואים בי בתאדם ולא עובדת... טוב לי שם בסך הכל).
בקשר ליום ההולדת של עדן, את המתנה עוד לא קניתי לו. חשבתי על איזה ספר טוב... מה אפשר לקנות לבנאדם כמוהו? כלומר, איזה ספר יתאים לו? אני לא מצפה מכם לענות על זה, שאלה רטורית כמובן... אני אלך ביום שישי ואחפש לו עד שאמצא.
בינתיים הגשתי לו את הפרולוג - מכתב יומולדת בן שני עמודים (של A5, שזה כמו חצי דף רגיל), שבו דיברתי על כמה ששמונה-עשרה זה גיל נחמד. מצחיק שהוא צעיר ממני. כנראה מעולם לא חשבתי על זה לעומק... כתבתי לו שם שאני מצטערת על המתנה שתגיע באיחור (אבל כמובן שאכן תגיע), וכתבתי לו שם משפט חוכמה מבית היוצר שלי שעוד ייכנס פה לרשימה המהוללת. והרי הוא:
כדי להיות חתול רטוב, קודם כל צריך להיות חתול.
משמעות: כדי להשיג דבר מסוים, על האדם לבנות את כל הדרך המובילה למטרה. אי אפשר להגיע להיות משהו בלי להיות משהו אחר לפני זה. דבר מוביל לדבר ואם אין לך את הדבר היותר אלמנטרי קודם לכן, הרי שלא תוכל להיות הדבר, או להשיג את הדבר שאליו אתה מכוון. חייב להיות בסיס מוחשי לשאיפות שלך. ואם אין - תבנה לך אחד שיתבסס על משהו אחר שכן יש לך. כמובן, זה משפט לכאורה רגיל, ואפשר להוציא מכל משפט רגיל משמעויות נסתרות ועמוקות (עיינו ערך - "מסקנה סופית: לא לחתוך פטרוזיליה רטובה אם היא לא רטובה"), אבל אני אהבתי אותו.
וזה הכל להיום. אני רצה להעלות את המשפט גם ברשימה.
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: RABOTA. מי שנותנת לי את שלל העבודות השונות מוצאה מרוסיה (היא הולכת לבקר שם ביום ראשון, איזה כיף לה...). בכל מקרה, כל בוקר כשאבא שלי מגיע הם קוראים אחד לשני: "יאללה רבוטה!" אז זה קצת נדבק לי. חוץ מזה שהיום - בנסיון כושל להימנע מהשיר של נינט טייב "כשאתה כאן" בכל מחיר, בטעות כיוונתי את הרדיו לתחנה רוסית נטולת נינט, דבר שהיה ניקוי ראש נחמד. למען האמת, אין לי בעיה עם נינט, יש לי בעיה עם השיר הטיפשי הזה. אי אפשר להבין ממנו שום דבר בעל משמעות, הוא פשוט גיבוב של מילים שטוטיות ולחן מופלץ לטעמי, אבל זה מה שהרבה אנשים אוהבים היום... אם להודות על האמת אפילו אני חשבתי שהוא לא רע בכלל עד שכל תחנה בעולם הישראלי המוכר החלה להשמיע אותו כל חמש דקות. זה יכול להיות די מעצבן לשמוע את הקול המאנפף של האישה הזו דרך הרדיו כל מחזור חיים של דור חיידקים... אז העברתי מתחנה לתחנה, כל פעם שהשמיעו אותו (וזה אומר שהייתה לי הרבה התעסקות עם הרדיו היום...).
אלוהים ישמור כמה עורכי תכניות מוזיקה יכולים למחזר את רצועות ההשמעה שלהם... אני חייבת להביא לשם כמה דיסקים שלי עם מוזיקה באמת טובה ולא סתם שירים מעפאנים, סחוטים, ממחוזרים, לעוסים וירוקים מליון פעמים... ושוב, זה לא שיש לי בעיה איתם, אני פשוט לא אוהבת לשמוע את אותו דבר מליון פעמים ביום, זה קצת שוחק לי את תאי המוח שאני לא ששה לבזבז.
שיהיה לכולכם בוקר/יום/ערב/לילה טוב/ים!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou