אני מרגישה שאני לא מחוברת לרגשות שלי יותר בזמן האחרון. אני כל כך מבולבלת... זה כאילו עברתי בסופר של הרגשות ביום שישי כשמגישים לי דגימות מכל רגש. מכל אחד דגימה קטנטנה שאני טועמת והטעם נעלם אחרי משהו כמו עשרים דקות מהפה ומפנה את מקומו לדגימה הבאה. כל כך מוזר ועם זאת כל כך מתאר את המצב בצורה מושלמת!
אני יכולה להיות מעוצבנת, ולהרגיש חמלה, ואהבה ורחמים (עצמיים וגם לא עצמיים). אני לא זוכרת שהייתי מדוכאת בזמן האחרון חוץ מהצער על זה שאני כמעט לא מרגישה כלום.
זה כאילו שהחיים פתאום תפסו תפנית טובה בשבילי - יש לי עבודה, יש לי חיים, יש לי חברים וסיימתי את ביה"ס - אבל אני מפספסת את כל זה כי אני לא יכולה להתחבר לרגשות העמוקים שזה מביא איתם. אולי הרגש היחידי שלי הוא פחד. אולי זה צער על זה שאין לי עם מי לחלוק את כל האושר הזה ואולי זה החשש שאני כבר לא יודעת עם מי אני רוצה לחלוק אותו. זה לא שאני לא מסתכלת מסביב ובודקת, בוחנת וחוזרת ומוודאת. זה לא שאין אף אחד באופק, זה שפשוט אני לא חושבת שכל דבר שיהיה יהיה מספיק חזק, מספק וטוב בשבילי כדי שיהיה כדאי לי להתחיל אותו. כמילותיו של ניר: "אם אני יודעת שאני יכולה להשיג יותר, למה להשיג פחות?" כל כך אירוני...
אני לא יודעת, אולי אני קצת עייפה למרות שכבר השלמתי מספיק שעות שינה בסוף השבוע האחרון.
אני מרגישה שהחיים שלי טובים עכשיו, נפטרתי מהבעיות של העבר - כמו נשל של נחש שהושל עם סיום הלימודים - אבל אני לא מספיק חיה כדי להנות מהם. יכול להיות שאני צריכה שינוי? אני לא יודעת. אולי אני פשוט צריכה מישהו לתת בו פורקן ולהוריד את המחסום שמוטל על הרגשות שלי. אבל מי יסכים?! ואני גם לעולם לא אבקש, כי זה פשוט ניצול לשמו. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל עצם העובדה שהמניע הראשוני שלי היה מתוך אינטרס אישי מובהק להיפטר מדברים במקום להעניק אותם מתוך אהבה, ירבוץ לי על הלב למשך כל הזמן שזה יימשך. ואז מה ייצא מזה?
פעם כתבתי שאני צריכה מישהו שיאהב אותי. אבל טעיתי. אני צריכה ללמוד לאהוב מחדש קודם. אני צריכה ללמוד מחדש להרגיש רגש כלשהו עד תום לפני שאני אפנה בכלל לכיוון של אהבה. כרגע, זה נראה פשוט כאילו יש קרום סביב ערמת הרגשות בתוכי. אני יכולה לראות אותם ולקבל מושג כללי על מי הם ואיך הם, אבל ממש לגעת בהם ולחוש אותם זה כבר מעבר ליכולתי.
זה לא נורא במיוחד, זה לא גורם לי להיות מדוכאת. זה רק קצת מצער כי מאז השינוי בכיתה ז' הייתי בתאדם עם הרבה רגש בתוכה...
ולנושא אחר, שנובע מהנושא הראשון: מישהו מכם יודע איך נולדת אהבה, ולמה דווקא בגיל מאוחר יותר ולא כשאנחנו, נאמר, בני 4-5? זה עניין הורמונלי-כימי בלבד? או שיש בזה משהו אחר? היה נחמד לחשוב שיש בזה משהו אחר, אני מניחה. לא ייתכן שרגש כל כך חזק לאדם אחד נובע מכמות מסויימת של הורמונים שמווסתת בידי מנגנון כימי. זה לא נתפש אצלי במוח ככה.
זה משהו שהיה מעניין לחשוב עליו...
ככה כותבים לב ביפנית - kokoro.
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: רגשות. מתישהו היכולת לחוש בהם עד הסוף תחזור אלי :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou