טיפשי שאלה הרגשות הראשונים מאז הפוסט ההוא שהתחברתי אליהם...
כאב, משותף לשני אירועים קרובים:
אתמול בלילה ראיתי סרט יפהפה על אהבה. הממיר התל בי וגרם לי לחשוב שזו עוד קומדיה רומנטית רדודה מהסוג שאני אוהבת לראות בגלל הקיטשיות שבה, אבל הוטעיתי בעורמה ונגררתי לתוך דרמה רומנטית שגרמה לי לבכות מפלים.
הסרט נקרא: "סיפור אהבה בלתי נשכח", באנגלית: "a walk to remember". מככבים בו שיין ווסט ומנדי מור. נראה בהתחלה כמו סרט מתבגרים רגיל, הופך להיות מעיין נובע לדמעות. ייכנס לרשימת הסרטים שעשו לי את זה, בתור הסרט שגרם לי לבכות הכי הרבה. (עכשיו ולתמיד עדיין מככב כסרט האהוב עלי, למתענינים... באנגלית: "everafter").
הסיבה השנייה, קצת יותר מסובך.
אבא הולך, ואני לא יודעת אם הוא יחזור. ואולי זו אני שהולכת, ואם ככה אני בטוח לא אחזור עוד. ולכל מי שקיבל הרעדה ללב שלו - לא, אבא לא עוזב את הבית, ההורים שלי לא נפרדים ולא מתגרשים. אבל אני הבנתי מה פירוש להתבגר.
מכה מתחת לחגורה. אבא שלי, שתמיד ידעתי שהוא מבין אותי ויודע על מה אני חושבת צעד אחד לפני; אבא שלי שידע שאני מאוהבת בעדן לפני שאפילו אמרתי מילה למישהו על זה שאני בכלל אוהבת מישהו; אבא שלי שתמיד עמד לצידי בכל דבר שרציתי - בגד לי באמון. אבל נחזור לאמצע, משם נגיע לסוף... זה התחיל בשיחה פשוטה:
"תגידי, פעם היית כל כך בטוחה במשהו ומשהו קטן שאמרו לך הניא אותך מההחלטה שלך?"
"כן, בטח! כמו למשל עם הצבא. עד שהחלטתי על מה אני רוצה לעשות שם, מישהו מעיר איזו הערה וגורם לי לרצות לשקול הכל מחדש... למה, מתי זה קרה לך?" איך הוא יודע לקרוא אותי, הבנאדם הזה, הוא ידע שאני מיד אשאל בחזרה...
"כן, אתמול כשביקשתי ממך לעזור לי לסדר אחרי הבלאגן וענית לי את התשובה ההיא..."
~~~~~~~~~~~~~~~~
פלאשבאק:
אתמול היו אצלנו מתקיני מזגנים. אבא הריץ אותי ממקום למקום בזמן שאני דיי רציתי לשבת במחשב ולהירגע מיום שקט שבו במקום לעבוד כמו שהייתי אמורה לעשות, יכולתי לנוח. אז עזרתי לשמור על הרוטב לפיצה שהוא הכין, והייתי מוכנה גם לעשות עוד דברים, אבל בסופו של דבר קצת נמאס לי... ואז הוא התחיל להציק לי שאני אסדר את החדר שלי ובסוף פלטתי: "ואם אני לא אסדר אותו עכשיו, מה תעשה לי?!" בקושי האמנתי שהמילים האלה יצאו לי מהפה אבל כן, זה בהחלט מה שקרה, אני לא מכחישה.
~~~~~~~~~~~~~~~~
התחלתי להסביר לאבא שלי שאמרתי את זה מעצבנות, והתווכחנו על למי הייתה זכות להיות יותר עצבני. בסופו של דבר אבא העלה נושא מעניין אחר:
"או למשל, כשקראתי לך למעלה ובמקום לבוא קראת שוב ושוב 'מה?'"
"אני אוהבת לדעת לאן אני נכנסת לפני שאני נכנסת אליו." עניתי. איכשהו מכאן הוא הגיע לזה שרק בנאדם שאין לו רצון לעזור צריך לדעת במה הוא נדרש לעזור. ניסיתי להסביר לאבא שלי שזה לא המצב, ושהייתי נענית לבקשתו בכל מקרה, רק שהייתי שמחה לדעת מה זה לפני שאני עושה את זה. אני לא אוהבת להיות בחשיכה בנושאים שבהם זקוקים לי. אני אוהבת לראות את כל התמונה לפני שאני ניגשת לעבודה, ולא היה פה שום אקט של חוסר רצון ומוטיבציה לעזור - כלל לא!
אבל אבא, לראשונה בחיי, באמת לא הבין אותי. הוא כעס כי הוא חושב שאם בעיניו בנאדם שרוצה לעזור לא צריך לדעת במה נזקקים לו, אז כך צריך להיות גם בעיני השאר. הוא לא הכחיש שזה מה שהוא חושב כשאמרתי: "בסדר, אז אני כפויית טובה ואגואיסטית, טוב לך?!"
אני לא מצליחה לתפוס את זה - אבא שלי לא מבין שאני שונה ממנו. אבא שלי צר אופקים מדי מכדי להבין שלא כולם חושבים כמוהו... ואז נזכרתי ב"גברים ממאדים ונשים מנוגה." כתוב שם משהו על הנושא הזה בדיוק. נשים אוהבות פרטים. נשים אוהבות לראות את כל התמונה לפני שהן נכנסות לסיטואציה כלשהי. גברים יודעים שיש בעיה, וזה מספיק להם כדי להגיע למקום ולפתור אותה כשיראו אותה. זה המקור לאי ההבנה. אבל אבא שלי לא מוכן לחשוב על האפשרות שמישהו רואה את הדברים אחרת ממנו. וזה כל כך מוזר לי, כי אבא שלי הוא האדם האחרון שהייתי חושדת אפילו שיחזיק בתפיסת עולם כזו.
הוא לא מבין שאני שונה ממנו. עם המחשבה הזו בא עוד יותר כאב, ועוד יותר צער, כיוון שהבנתי שאני כבר לא הילדה הקטנה שלו יותר, שחושבת כמותו, שהמוחות שלי ושלו מקבילים כמעט עד לדיוק של מחשבה בודדה. אני לא כמוהו ולעולם לא אהיה יותר, כי אני אישה והוא לא. זה נשמע כמו הרבה בולשיט, אבל זה לא. המוחות שלנו הפכו שונים ברגע שאני התוודעתי לנשיות שלי, שבי, שהיא אני. הוא לא יוכל יותר להיכנס לכל חדרי המוח שלי בחופשיות כמו בעבר, הוא לא יידע על מה אני חושבת בכל רגע נתון ומה אני מבינה ממה שאני רואה, ובכלל איך אני רואה את פני הדברים ובמיוחד שלא איך אני רואה את עומקם.
ומפה הכאב, כי אבא שלי הוא האיש שהייתי קשורה אליו כל כך במשך כל שנות ילדותי... הוא היה זה שלימד אותי כשהייתי בת ארבע מושגים כמו כוח כבידה, תדר, חשמל, רדיו... הוא היה זה שלקח אותי איתו לעבודה כדי להשוויץ בי בפני שאר העובדים (שאגב, רובם היום לא זיהו אותי ביום הראשון שבאתי לעבוד, בשבוע שעבר, מאחר וגדלתי כל כך), הוא היה זה שהביט בי בעיניים מעריצות כשהראיתי לו את הציורים שלי, שכבר בגן חובה היו טובים יותר מהברווז שלו, הדבר היחיד שהוא ידע לצייר חוץ מפני הארנב המצחיקים. אבא שלי הוא אחד משני האנשים החשובים לי ביותר בעולם - ההורים שלי. ויותר הוא לא מצליח לראות את נקודת המבט שלי. ולכן כל הכאב והצער.
ניסיתי להסביר לו שכבר קמתי מהכיסא כשהוא קרא לי ושאלתי 'מה?' רק כי לא רציתי להיות שרויה בעלטה של אי הידיעה. אבל הוא לא מבין שהסקרנות שלי, שבעבר הייתה סקרנות מעשית של ללכת ולראות במה מדובר - כמו כל ילד קטן - הוחלפה בסקרנות אחרת של לשמוע קודם את התיאוריה, ואז להגיע למעשה, סקרנות שהיא בוגרת יותר וחזקה יותר מהליכה עיוורת לכיוון מטרה לא נודעת.
אני עצובה...
לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou