אתם יודעים, שיש ציפורים כאלה (תרנגולות בר בעיקר), שיעשו הכל כדי להציל את האפרוחים המסכנים והקטנים שלהן. למשל, אם הן יראו שמתקרב חתול ביצות גדול למקום הקן שלהן, הן יצלעו ויעשו את עצמן חולות, פצועות וחלשות, כדי שחתול הביצות יחשוב שמשתלם לו יותר לתפוס אותה מאשר את האפרוחים הקטנים שלה. הוא יתחיל לעקוב אחריה, והתרנגולת תוביל אותו רחוק מהקן, עד שהם יהיו רחוקים מספיק, ואז התרנגולת תראה את פרצופה האמיתי ותברח, מותירה את עצמה בריאה ושלמה, את אפרוחיה מוגנים, ואת חתול הביצות ללא ארוחה...
ככה אני בערך - אני תרנגולת בר. והסודות שלי הם האפרוחים שלי. וכשמישהו מנסה לגלות את אחד מהסודות שלי, אני מובילה אותו בדרכים שונות הרחק מלגלות את אותו סוד. וכשאנחנו רחוקים מספיק, אני פשוט עוברת לנושא אחר, ומותירה בחשיכה של אי הוודאות את מי שניסה לגלות את הסוד.
רציתי לכתוב לכם פוסט אתמול, אבל הייתה לי רק חצי שעה, ולא הספקתי לכתוב כלום. המחשב בספרייה כל כך איטי - משהו נורא...
אבל בכל מקרה, בין פוסט יומנים אחד למשנהו, יש עוד דברים שאני רוצה לדבר איתכם עליהם. אז תיאלצו לסלוח לי על כך שאני חורגת מיומנים הפעם, בסדר? יופי ^^.
אתמול בשיעור אנגלית דיברנו על משהו שמאוד נגע אלי. דיברנו על צירופי מקרים, והאם יכול להיות שהם כלל לא צירופים, אלא אירועים הגיוניים מאוד. כמו למשל, כשחושבים על מישהו, ובאותו רגע הוא מצלצל אלינו. זה יכול להיחשב למשהו מאוד מוזר ולא רגיל, אבל אם תעצרו רגע ותחשבו על כל האנשים שחשבתם עליהם ולא התקשרו אליכם, זה לא ממש מוזר כמו שאנחנו מחשיבים את זה...
אבל משהו אחד, שאני לא יכולה להסביר - ולא מוכנה לקבל את ההסבר הנ"ל - קרה לי. זה היה ביום שעשו לנו סדנת סמים בבית הספר. כבר הרבה זמן זה היה שלא ראיתי מישהו, מישהו חשוב. ובאותו יום קמתי עם הרגשה מוזרה שהנה, היום הוא יגיע לבית הספר. פשוט ידעתי שהוא יהיה שם, שהוא יבוא. לא הייתי בטוחה, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה נכון, אבל הידיעה עצמה פשוט הייתה שם. הוא יהיה בבית הספר היום.
אמרתי את זה לעצמי גם כשהייתי מול הכיור עם טונה של משחת שיניים בפה, וכשהאכלתי את הכלבים, וכשנכנסתי למכונית, וכשהייתי בדרך לשכבה שלי, וגם בכיתה. אבל הוא לא הגיע, ואני התחלתי להתייאש. ולמרות שהתחלתי להשתכנע בכך שאולי טעיתי, הידיעה הזו לא הסכימה לעזוב אותי. זה היה כאילו שהתחלקתי לשני חלקים - האמונה, והידיעה. האמונה אמרה שהוא כבר לא יגיע, אבל הידיעה דווקא טענה שהוא יהיה שם.
הגענו למקום שבו היינו אמורים לקבל את ההרצאה, והוא עדיין לא הגיע. זהו, אני הפסקתי להאמין...
הוא הגיע לשם אחרי ההפסקה שנתנו לנו. הוא בא באמצע הסדנה, ונשאר עד הסוף. כשראיתי אותו הייתי בחוץ בכניסה לאולם שבו העבירו לנו את הסדנה, אחרי שעשיתי סיבוב בבית הספר כדי לשחרר את הרגליים. אם לא הייתי חוזרת בזמן, הוא היה מגיע, נעלם בקהל, ואני לא הייתי רואה אותו. הייתי מפסיקה להאמין בעצמי. אבל לא ככה זה קרה, כי בדיוק כשאני חזרתי, ראיתי אותו, מחזיק את התיק השחור שלו בצורה שלוכית להדהים על כתף אחת, לובש את המעיל שהוא תמיד לובש בחורף (זה עוד היה בימים הקרים יותר של השנה...), ומתקדם לכיוון הדלת.
לא האמנתי לעצמי. הרי זה מה שאמרתי לעצמי כל היום - שהוא יגיע. איך יכולתי לדעת שהוא יבוא? איך יכולתי להיות בטוחה בזה כל כך, שהוא יגיע דווקא באותו יום, אחרי כל הזמן שהוא לא היה?
משהו קשר בינינו קשר? אני לא יודעת אם להאמין לזה או לא. מצד אחד זה מאוד מסקרן, ואולי נכון. מצד שני, זה ילדותי. קשר? ביני לבינו? איזה שטויות! מי שמע על זה? אלו רק התקוות של hanyou הטיפשה, הנאיבית, שאולי דברים יסתדרו כמו שהיא רוצה שהם יסתדרו. הרי אין שבר כזה קשר טלפטי בין אנשים, אפילו לא אם הם נמשכים אחד לשני (ובמקרה שלי גם זה לא, כי זה רק מצד אחד...). זה טיפשי לחשוב שזה קיים. הכל פסיכולוגי. hanyou כל כך רוצה שמישהו יגיד לה שיש בינה לבין האחד הזה משהו, עד שהיא מתחילה להמציא דברים.
האומנם?
אני אומרת, נחייה ונראה. החיים מלאים בהפתעות, ואולי כל מי שחושב שלא יצא ממני וממנו כלום טועה. אולי מחר יהיה לי אומץ לבוא אליו ולומר לו: "אחד, אני מחבבת אותך, מאוד מאוד. אני רוצה להיות איתך." ואולי הוא יאמר לי בחזרה: "hanyou, לא ידעתי שאת מרגישה ככה. חבל שלא אמרתי לי קודם, כי אני מרגיש בדיוק כמוך." ואז אני אשמח :) אולי כל מי שחושב שלא יהיה בינינו כלום טועה.
אבל בעצם...
יותר סביר להניח שזה יהיה ככה:
אני: "אחד, אני מחבבת אותך, מאוד מאוד. אני רוצה להיות איתך."
אחד: "אממ... אני מצטער, hanyou, אבל אני לא מרגיש כמוך..." ואז אני אהיה מבויישת, כי אז גם הסוד שלי יתגלה, וגם אני אדחה, שוב...
ויכול להיות שזה בכלל יהיה ככה:
אני: "אממ... אחד?"
אחד: "כן?"
אני: *מתכוננת לומר לו את מה שאני רוצה* "אממ... אני... מאוד... רוצה את... את... את המחברת שלך, אפשר?" *ואז אני מסמיקה.*
אחד: "מה?"
וזה ימשיך הלאה לעוד שיחה רגילה שלא תגיע לשום מקום, ואני לא אשיג את המטרה שלי. בינינו, זה התסריט הכי אפשרי והגיוני בנסיבות הקיימות.
אבל כמו שאמרתי קודם, לא אני אהיה זו שתחליט, כי אם החיים. אני רק יכולה לכוון את הספינה, אני לא יכולה להעלות אותה נגד הזרם...
מסקנה מהפוסט - לעולם אל תתחילו פוסט בנושא מוזר כמו תרנגולות בר וחתולי ביצות, תראו לאן זה הוביל אותי...
שיהיה לכולכם יום נהדר ושבוע טוב!
המלה האהובה עלי להיום היא: חתול ביצות :)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou