רק אל תגידו לי שאני מתאהבת שוב... זה הדבר האחרון שחסר לי...
אני פשוט מרגישה את זה בתהליכים - החלק הזה במוח מתחיל להתחמם שוב אחרי כמעט שנה של חוסר שימוש מלבד הצצה חטופה פה ושם לראות אם יש איזה פוטנציאל באופק, מעין תהליכון פצפון שעובד על אספקת הכוח ממכשיר האל פסק שכמובן תמיד נמצא בשימוש איפהשהו באזור התאים האפורים. אבל עכשיו, התחושות של "אוי לא, אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי" מתחילות להתעורר שוב. ואז כל מילה קובעת, כל דבר קטן משנה, משמח מאוד או פוגע ברמות שלא יתוארו, דברים קטנים של מה בכך...
וזה כל כך מוזר לי שוב, כי אני מרגישה טוב ורע עם זה ביחד. לעאזל, תראו מה קרה לי כי התלוננתי על זה שאני לא מרגישה כלום יותר...
אני לא רוצה להתאהב שוב... זה יהרוג משהו ממני אם זה ייכשל, זה יהרוג משהו ממני אם לא ייצא מזה כלום, וזה יהרוג משהו ממני גם אם זה יילך טוב. אולי "לא רוצה" זה ביטוי חזק מדי. אני מפחדת להתאהב שוב. כן, זה נשמע יותר טוב. אני רוצה, אבל אני מפחדת. חוייה פוסט-טראומטית? אולי... אבל אלוהים, אני מרגישה כאילו אם אני אתן לזה חופש אני אקפוץ מצוק בלי מצנח... זה כל כך מפחיד אותי, אלוהים!
אני מפחדת כל כך...
אבל לפעמים צריך להיות אמיצה. אולי אני אאזור את האומץ הדרוש. אולי. אבל מה אם הוא בכלל לא חושב בכיוון? כמובן, אנשים יכולים לומר עד מחר שאני אחלה של בחורה וכל זה (ואני לא אומרת שאני בהכרח כזו, אם כי זו התמיכה שאני מקבלת אז צריך להיות בזה משהו), אבל בין לומר ללהגשים יש הבדל. ומה אם אני רק חולמת על מה שיכול היה להיות ולא מבינה את מה שיכול להיות באמת? (שזה, יכול להסתכם בהרבה או גם בכלום אחד ענקי).
אבל הג'ורג' שלי משנה פנים שוב. לא עוד דמות חסרת פנים, לא עוד עדן, כי אם הוא עצמו. (למי מכם שלא יודע, ג'ורג' הוא השם של האביר מהספר שלי שאליזבת מאוהבת בו).
ואני חסרת אונים בנוגע לזה. אני אפילו לא יודעת אם זה נכון, אם זה קורה באמת, או שזה רק המחשבות של לב שהיה יותר מדי זמן לבד. אולי אני נצמדת לאי השפיות שנותר בין כל ים השגעון. ואולי זה יהיה נורא, כי אני בעצמי קצת משוגעת וחבל להכתים...
שיהיה, זה לא הנטל של אף אחד מכם, אלא שלי בלבד. וגם אני לא יודעת אם הוא שלי עדיין. אני לא החלטתי עדיין.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou