אחרי שחזרתי מבית הספר (שבו השתרך עוד יום משעמם ומעייף באופן יוצא מהרגיל, שהוליד את הפוסט הקודם), הגעתי לבית של סבא וסבתא שלי. ושם אכלתי (יאם יאם...), ושם ראיתי טלוויזיה (יותר נכון אח שלי ראה, אני השתעממתי), ושם נרדמתי על השולחן של האוכל.
בכל מקרה, כשהקוף העיר אותי, כבר היה משהו כמו 15:20, ואנחנו היינו צריכים לזוז, כי אני צריכה לפגוש מישהי ב-16:00 איפהשהו. אז קמתי, והתכוננו לצאת, כשהקוף איבד את המפתחות. הם היו בסופו של דבר באוטו, ועכשיו אנחנו כאן בבית, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא, שבאותו זמן שהוא חיפש את המפתחות, אני עמדתי לי על שביל הגישה, עייפה, רדומה ואפשר לומר די מסטולית (די?! חשבתי שאמרנו שלא משקרים - אני הייתי מסטולית לגמרי! ואומרים שצריך סמים בשביל זה...). בכל מקרה, כתוצאה מהמצב יוצא הדופן הזה אצלי, התחלתי לראות בכל מיני דברים מסקנה לחיים.
אז ככה: עמדתי שם, ופתאום ראיתי את עצי הקלמנטינות של סבא שלי. הם עמדו להם שם, מכוסים בפרחים ועטופי דבורים איכסות, ומסביבם על הרצפה הייתה רצועה של דשא יבש. מה הכוונה? הכוונה היא, שכל עץ שתה את כל המים שהיו בסביבתו, ולכן נוצרה סביב כל אחד מהם טבעת של עשב מת. מה מוסר ההשכל?
זה מוסר ההשכל: החיים הם כמו עצי קלמנטינות בחצר של סבא שלי - סביב הדברים הטובים, החיים, תמיד יש רצועה רחבה של מוות ורוע. אין מה לעשות, ככה זה. אבל מי שמצליח לעבור את אותה טבעת, מגיע לדברים הטובים.
וזו, רבותי, הסיבה שבגינה הערתי את כולכם מעולמכם הוורוד והיפה (וגם עולמי, מסתבר, רק לא אחרי שמעירים אותי, אפילו שביקשתי שיעשו את זה...). זה הכל היה כדי שאתם תקראו את זה, ותשתעממו. מאוד תשתעממו :)
אולי פשוט תדלגו על הפוסט הבא, גם הוא בוודאי יהיה חסר תכלית כמו השניים האחרונים.
רק אל תדאגו. אני לא שכחתי את חובתי לכתוב על יומנים. ויש עוד כמה סוגים של יומנים על סדר היום שלי.
אבא, אני לא אוותר.
אין טעם לכתוב מה המילה האהובה עלי היום, מאחר ועשיתי את זה כרוב כשרונאות כבר למטה...
יישר כוח כולכם, ושיהיה לכם יום טוב.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou