טוב, אז מאחר ולא עדכנתי הרבה זמן (אבל קראתי את כל הקבועים שקצת פספסתי בזמן האחרון), אני מעדכנת. מראש אני מקדישה את העדכון לנועה, שכבר זמן מה מבקשת ממני לפתור את בעיית השעמום הנובעת משני הפוסטים הקודמים בעזרת פוסט חדש :). זה פוסט קצת מבולבל (ההערה הזו נכתבה לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט), אז אני מזהירה בהקדם. מי שלא מבין משהו יכול לחתוך ולהגיע פשוט לקטע של "כל כך טוב לחיות!" (זה משהו כמו פסקה מהסוף).
מתחילים:
חשבון קצת של מה היה לי החודש, לא שהוא נגמר, אבל בואו נאמר שההפרדה שלי בין חודשי השנה לא מתבצעת לפי השמש או הירח אלא לפי מעגל החיים הבסיסי הקיים אצלי בגוף.
אז ככה:
היה לנו כאן שמחה, עצב, ריקנות מכל רגש, אחרי זה כעס, חוסר הבנה, הרגשה של דחייה, שמחה, אושר עילאי, גועל נפש מעצמי, מאחרים, עוד קצת כעס, שמחה רבה ואושר שוב, בלבול רב, ציפייה דרוכה שיקרה משהו (שכמובן לא קרה), ובסופו של דבר, ההקלה המאושרת כשזה כן הגיע.
גבירותיי ורבותיי, אני גאה להכריז שעוד חודש בחיי הסתיים ביום חמישי האחרון, כשקמתי בבוקר. וסוף סוף מה שציפיתי לו, וכמובן היה חייב לאחר, הגיע. הקלה. הרגש שתמיד כיף לסיים איתו את החודש. בשנה וחצי האחרונות ההקלה הזו תמיד, אבל תמיד מגיעה באיחור של כעשרה ימים. אבל זה בסדר, כל עוד היא מגיעה בסופו של דבר.
אז הזמינו אותי היום לים. בואו נאמר שאני לא אוהבת ים. אני ממש ממש ממש לא אוהבת ים. פעם אני זוכרת שאהבתי. אפילו אהבתי מאוד. הייתי הולכת לשם כמעט כל יום בקיץ עם ההורים שלי. ואז נהייתי מודעת לצורה שלי, והפסקתי ללכת לים.
הזמן עבר, הצורה שלי השתנתה (לטובה!), אבל הסלידה שלי מהים לא השתנתה בגרוש. אם אני לא יושבת בתוך מכונית עם מיזוג אוויר, ומביטה החוצה על הגלים מהחלון - אני לא נהנית בכלל מלהיות על החוף, אפילו אם זה לא חובה להיכנס למים... אני מפונקת, אני יודעת, אבל אני באמת לא אוהבת את הים מקרוב... נכון לימים אלו הסיבה היא לא רק שאני לא נראית טוב בבגד ים, כי כמו שהוזכר אין שום חוק שמחייב אותי לבוא ככה לים, אני יכולה לבוא גם עם ג'ינס וגופייה אם בא לי, אבל כל העניין של חול שנתפס בבגדים, ומלח ורוח נוראית, וחושך... אם יש מקום שאני לא אוהבת בו את החושך זה הים. בכל מקום אחר שהייתי בו עד עכשיו החושך שירת תפקיד מרגיע ונהדר, כמו חבר טוב שבא לחבק אותי ולא כמו כוח אפל כמו שרוב האנושות חושבת שהוא. בים... בים זה אחרת. בים הכל מלוכלך יותר. יש הרגשה שהכל טינופת מסביב, הכל רע יותר בים, לפחות בשבילי, ולפחות כשאני מגיעה קרוב קרוב אליו.
לשבת מלמעלה של איזה צוק, להביט בגלים שעולים ויורדים, בשמש שעולה (או יורדת, תלוי מתי מסתכלים), בהרגשה שאני נמצאת מעל לכל זה, רחוק יותר, במקום שקט יותר ופחות מלוכלך - זה מצב שגורם לי הרגשה נעימה יותר, נקייה יותר. אני חושבת שהעניין הוא שהחוף הוא מקום כל כך המוני. כולם באים לשם, אין הרגשה של פרטיות. במקום שהוא יהיה מקום בתולי שרק אני נמצאת בו ואני יכולה לעשות בו כרצוני, כולם נמצאים בו, זורקים בו פחיות ושקיות ניילון, מטנפים אותו בחיי היומיום המעוותים והמושחתים... הים צריך להיות מקום נקי, ובמקום זה כולם באים אליו כדי לחגוג וליהנות ולהרוס לטבע שקיים בו.
אני מניחה שזו הסיבה הפילוסופית לכך שאני לא אוהבת להיות שם מקרוב. אני לא רוצה לראות את כל הגועל שמשאירים האנשים אחריהם - בקבוקי אלכוהול שבורים, בדלי סיגריות עקומים, קונדומים משומשים... זה נורא, ואני לא רוצה לראות את זה. אז לעת עתה אני רק אביט בכל התמונה - השמיים, הרוח, השמש, העננים, השחף היחיד המעופף, והגלים - מרחוק. אבל אל תבקשו ממני להתקרב, זה לא המקום בשבילי. אני לא אעשה את זה בלי שתהיה לי ברירה טובה.
וחוץ מזה, ללכת לים כשאת במחזור זה לא רעיון טוב. לא רעיון טוב בכלל. מוזר שדווקא בימים האלה אני מרגישה הכי נקייה שאפשר. כמעט... כמעט טהורה אפשר לומר. אני לא חושבת שבן אנוש כלשהו יכול להגיע לרמה של טהורות, אבל אני מרגישה כמעט ככה. היומיים שלושה האלה משולים למעבר דרך מסך שמטהר אותי כמו פילטר לקראת החודש הקרוב. כמו תאי הגוף המתים שמתנקזים החוצה, ככה אני מרגישה את כל הטינופת של החודש האחרון מתנקזת הרחק הרחק ממני, ופעם נוספת, אני נקייה.
כל כך טוב לחיות. למרות הסבל שחווים לפעמים, למרות רגשות מטרידים שונים שמקיפים אותנו כמו כאב, אובדן, צער ועצבות. זה טוב לחוש אותם כי זה עוזר להרגיש כמה טוב לנו לחיות כשאנחנו שמחים. הרי בלי הרע לא היה קיים הטוב. אני חושבת שצריך להודות על כך שיש רע, כי זה מה שגורם לכך שתהיה לנו תקווה להרגיש את הטוב.
כל כך טוב לחיות!
רק אל תכריחו אותי ללכת לים ;)
המילה האהובה עלי לפוסט זה - חיים. אני נהנית :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou