אוי ויי, זה בדיוק מה שזה. הנה אני, שבוע לפני סוף החופש, ואני מנסה בכל כוחי לסיים את העבודה בהיסטוריה. תראו לעצמכם מה זה: אתם, יושבים מול המחשב, מנסים בכל כוחכם ללמוד בעל פה אירועים שקרו - מתי, לפני 70-80 שנה? אבל אתם לא יכולים, כי אתם נרדמים! זה בדיוק מה שקורה לי. ותאמינו או לא, זרקו אותנו למים העמוקים, כי השאלות האלה שוות שלושים נקודות בבגרות. שלושים נקודות זה לא צחוק, חברים שלי. אם אני לא אדע את החומר הזה טוב, אני עלולה להיכשל בבחינה. ודווקא בנקודה של החומר הזה החליטו החבר'ה בחלונות הגבוהים של משרד החינוך שצריך לתת לנו אחריות, שאנחנו צריכים ללמוד ולהעריך מעט יותר את מעלות הלמידה העצמית. הו כן, אנחנו מעריכים את זה, ברור! not!!! אבל הם את הבגרות שלהם בהיסטוריה כבר עשו, מה אכפת להם?
אבל לא על זה נדבר, כי אני סתם דורכת לעצמי על יבלות ככה [אני כותבת לכם בזמן שאני אמורה לענות על שאלה 6: א) הסבר שלושה שינויים בתחומים שונים, שחלו בחיי היהודים בארצות האיסלאם בין שתי מלחמות עולם. ב) בחר בדמות שעליה למדת והסבר דרך סיפור חייה את השינויים שחלו בחיי היהודים. (התייחס בתשובתך גם לקטע העיתונות המצורף לחומר הלימוד)]
אני רוצה לדבר איתכם על משהו אחר. היה נחמד מאוד אם הייתי גם זוכרת מהו.
עכשיו hanyou תדבר על עצמה בגוף שלישי ותכתוב לכם שטויות בזמן שהיא מנסה להיזכר מה היא צריכה לכתוב לכם.
עכשיו hanyou נזכרה...
היום, בשעה טובה ומוצלחת, המחשב שלי חזר לעבוד - הפעם סופית. אכן! הוא נולד, הוא עבד, הוא קירטע, הוא מת, הוא פורמט, הוא שוב מת, הוא פורמט שוב, הוא חולק מחדש, ועכשיו הוא חוזר, ובגדול! אכן, המחשב הלא יוצלח שלי עושה קאמבק רציני, וכעת גם אני יכולה לשוב ולכתוב את הספר שלי בלילות, במקום לישון. הו, איך התגעגעתי ללילות הרבים האלה ללא שינה... והגעגועים הללו מגיעים לקיצם! אימפריית הספר שלי תעלה ותמשיך, בעוד אני יושבת ומבזבזת את זמני לריק (וגם את זמנכם, אנא סלחו לי), בכתיבת דברים חסרי תועלת שכאלו. עמכם הסליחה. אני כל כך מתרגשת. היום אני הולכת לכתוב את התו הראשון שלי במחשב הזומבי שלי (זומבי על שום מיתותיו וחזרותיו לחיים, שכן מרובות הן ^^).
וזהו עוד צעד - ואף צעד גדול - לקראת פרסום הספר שלי. אני מניחה שבעוד שנה הוא כבר יהיה בתהליכי הוצאה מתקדמים (בהנחה שמישהו יסכים לפרסם אותו... בהנחה שמישהו יסכים לקבל שוחד...).
אבל די, אני לא אדבר יותר על כך. אתם בוודאי לא מתעניינים בזה עד כדי כך שאתם גם רוצים לשמוע על זה. אני רק אומר לכם בפשטות: אני מאושרת.
ועוד דבר קטן, אם תרשו לי, הייתי רוצה לומר תודה לאנשים הבאים:
ים - שפירמט לי את המחשב בפעם הראשונה.
אבא - שעזר לי להתקין את ה-windows.
דוד - שהתקין לי את ה-office, ובכך תרם ישירות לקידום הכתיבה.
כולם - כי הם עצמם, וזה מה שהכי חשוב בחיים, האמינו לי.
מה עוד יש לי לספר לכם? הו כן, סדר פסח. טוב, אני לא אגזים אם אומר לכם שסדר פסח שהעברתי השנה היה מהעלובים ביותר שראיתי בחיי. ואני ראיתי הרבה סדרים (אפילו אם אני לא זוכרת את העשרה הראשונים בשלמות - אז מה?!). אם לומר בכנות, ובכל הכנות, זה היה סדר שהיה נחשב נורא במשפחה דתייה. ישבנו שם, אבא ודודה קראו, והם היו בערך היחידים שהקשיבו. אחד לשני... דילגנו על קטעים בלי להתחשב, וכשהקוף שאל מתי אוכלים, פשוט קפצנו לקטע שבו אוכלים, וויתרנו על המשך ההגדה. אכן, סדר מוזר ועלוב למדי, אבל עשיתי אותו עם אנשים שאני אוהבת, וזה מה שחשוב באמת :).
זהו, יקירי, אין לי סיבות להציק לכם ולשעמם אתכם, ולכן אני אסגור את היום, או לפחות את הפוסט. יש לי עוד מה לכתוב, אבל לא כאן, אלא בקובץ השמור ביותר במדינה (או לפחות בבית שלי ^^).
חג שמח לכל היהודים מביניכם, ולאלו שלא, פשוט תהנו מהחופש ותשתקו (הכוונה היא למי שיש לו חופש והוא לא יהודי - מי שאין לו חופש, טוב... פשוט אממ... לילה טוב? ^^)
המלה האהובה עלי להיום: חברות. כי אתמול בלילה לא כתבתי לכם, אבל חברות אחת אצלי חזרה לחיים :). המתנה שלה חיכיתי הגיעה.
ואם התעניינתם במתנות לפסח (בהנחה שאתם קראתם את הפוסט הזה), קנו לי תיק לדיסקים עם ציורי אנימה, וסבא וסבתא שלי נתנו לי כסף. אני שונאת שנותנים לי כסף, אבל מילא...
לילה טוב לכולכם,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou