המורה שלי לספרות אמרה לי שאין כזה דבר - "אחד אחרי השני". זה נגד הטבע. הרי האחד לא יכול ללכת אחרי השני, השני חייב ללכת אחרי האחד, כי הוא שני אז הוא בא אחריו. במקום זה היא הכריחה אותי להשתמש בביטוי "זה אחר זה" בכל החיבורים שלי בחטיבה. וכשסיימתי את החטיבה המשכתי לכתוב "זה אחר זה" גם בתיכון רק מתוך הרגל.
היום אני בכוונה כותב "אחד אחרי השני" כי אני הוכחתי לעצמי שזה כן קיים בשנה האחרונה של התיכון.
היה לי חבר ממש טוב במשך הרבה מאוד זמן. הוא היה מסוג האנשים שהיה רשום עליהם "קרבי" על המצח באותיות של חותמת צבאית. כל המשפחה שלו הייתה כזו. אבא שלו היה תת אלוף בחיל האוויר, האח הבכור היה בחטיבת גולני והאח האחר אפילו הצליח להגיע לסיירת מטכ"ל - בטח בזכות קומבינות מאבא שלו. כבר כשהיינו בכיתה ט' חשבנו כמה מגניב זה יהיה להתגייס ליחידה קרבית מובחרת כמו האחים הגדולים שלו. גם אני דיי נשאבתי לתוך זה דיי עמוק. המשפחה שלו גם "הרעילה" את שנינו בכל החרא הקרבי הזה, עד שהיינו כל כך מלאים בזה שלא יכולנו להתאפק עד ליום הסיירות הראשון שלנו.
אבל אז קרה משהו רע מאוד.
יום אחד ישבנו אצלו בבית וראינו ספורט אתגרי בטלוויזיה. טחנו פופקורן והבטנו באנשים משוגעים עושים תרגילים לא אנושיים על אופני BMX חדישים במשך משהו כמו שלוש שעות. כשקמתי ללכת הביתה כבר היה חושך בחוץ, ומכיוון שהדרך מאצלו עד לבית שלי זה משהו כמו חצי שעה, כשהגעתי היה כבר יחסית דיי מאוחר.
"איפה היית?" אמא שלי שאלה.
"אצל חבר." עניתי לה.
"באמת? זה מוזר, הוא הרגע התקשר. הוא לא נשמע טוב במיוחד, אני חושבת שהוא רוצה לדבר איתך בדחיפות."
חשבתי לעצמי: מה כבר יהיה לו לומר לי? אבל בכל זאת הרמתי טלפון בחזרה.
אפילו לא היה צליל חיוג, הוא ישר הרים וברקע שמעתי זעקות שבר של אמא שלו, וקולות זרים שניסו להרגיע אותה. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי במין קול חלול כזה ששני חיילים במדים דפקו הרגע בדלת ובאו להודיע להם שהאח האמצעי שלו - אותו אחד מסיירת מטכ"ל - נהרג בפעילות מבצעית סודית כלשהי. הייתי המום. הקול שלו היה כל כך אדיש - אני חושב על זה עכשיו ומבין שהוא פשוט עוד לא הצליח לקלוט את זה אז, כי אחרי זה הוא בכה כל כל הרבה...
אחיו הובא למנוחות ונקבר בבין הקברות הקרוב אלינו, בחלקה צבאית ליד הרבה קברים דומים. איכשהו הגעתי לשם למרות שלא ממש רציתי לעשות את זה כי זה דיי שובר בנאדם לראות פרצופים מוכרים שבדרך כלל מחייכים, כשהם שבורים, אדומים ונפוחים מבכי ומצער ומיגון.
משהו כמו חודשיים אחרי זה אמא שלו נפטרה. אומרים שזה כנראה היה מדיכאון. היא הפסיקה לאכול, הפסיקה לתפקד בבית ולא יצאה יותר. לאט לאט היא גוועה, לא משנה מה ניסו לעשות למענה. היא פשוט איבדה את הרצון לחיות אחרי שהבן האהוב שלה - ככה החבר שלי סיפר לי - הלך לתמיד.
באותו יום שבו היא נקברה בחלקה המשפחתית, ליד פיסת אדמה בתולית שחיכתה לבעלה, הבנתי למה המורה שלי לספרות טעתה ואני צדקתי. הנה מקרה קלאסי שבו זה שמגיע ראשון - אמא של חבר שלי - הולך אחרי זה שמגיע שני - אח של חבר שלי.
ומאז התעקשתי להשתמש בביטוי "אחד אחרי השני". כי מעובדות לא מתעלמים.
טוב, זה יצא פסימי משהו לא? דווקא לא תואם את מצב הרוח שלי, אבל מורה לספרות מביה"ס שלי אמרה לי שאין כזה דבר "אחד אחרי השני" לפני שנה כשהייתי בסדנאת כתיבה. מאז רק חיפשתי דרך להפריך את זה ועכשיו כשמצאתי אחת, אני מרגישה שלמה עם זה שזה כן קיים. אני חושבת שאני אשלח לה את זה. כדי להראות לה שזה אפשרי.
אני לא באמת פסימית, זה פשוט משהו שהייתי חייבת לכתוב, כמו מודל השמיכה.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: עובדה. באמת אין מה להתווכח עם עובדות...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou