חזרתי, ואני במצב רוח קרבי.
היום היה יום ממש לא רע בבית הספר. בדיוק באותה מידה שהוא היה ממש לא טוב! אני לא יודעת מה זה היה שעשה לי את זה, אולי הייתה זו העובדה שלא הגיעו כמעט תלמידים, כי אנחנו טכנית אמורים להיות בחופש היום, כמו כל עם ישראל. אבל, כמובן, למה שבית הספר החקלאי שמנותק מהעולם כבר מעל לחמישים שנה יעשה משהו בדבר? לא, הוא ישבות בתחילת השנה ויחזיר ימים אחר כך. לא משנה שאנחנו גם בכלל כמעט ולא למדנו היום...
בכל מקרה:
באתי היום ובדרך לשביל הגישה אני רואה את... את... את!!! את אף אחד :|. בית הספר היה שומם יותר מספריה ציבורית בשיכונים, יותר מבריכת שחייה לא מחוממת בחורף. יותר מחדר המורים בחופש. רגע... זה לא מסתדר לי. תבטלו את הדימוי האחרון :)
בכל מקרה, תמיד כשאין אף אחד בבית הספר אני מרגישה מוזר כזה, כאילו אני עושה משהו לא בסדר בעצם העובדה שאני מגיעה לשם... נו טוב, לפחות יש לי מצפון :)
הייתה שם מין דממה כזו מפחידה, מוזרה. כאילו שהכל קפא במקום שבו הוא היה. זה היה מפחיד ומשתק, וכמעט רצתי בחזרה לשער, אלא שאף אחד גם ככה לא היה מחכה לי שם, ולי יש מתכונת מחר, ככה שהייתי חייבת להיכנס לשיעור הסטוריה.
"נו מילא", אמרתי לעצמי, והמשכתי פנימה. לפחות ככה הייתי בטוחה שאני אולי אראה מישהו מסוים היום, אחרי חופשה שלמה שלא ראיתי אותו. הו... אני נמסה... :)
נכנסתי לכיתה, וראיתי שכל השכבה (אלה שגם ניגשים לבגרות בנושא, שזה רק ארבע כיתות), איכשהו הצליחה להיכנס אצלנו בכיתה. כלומר, בסדר, לא כולם הגיעו גם ככה - אתם יודעים מה? נהיה נדיבים, כמעט אף אחד לא הגיע - אבל עדיין, מדובר פה בשתי כיתות! וכך מצאתי את עצמי נדחקת כמו בקופסת סרדינים עם עוד משהו כמו חמישים תלמידים או יותר (וזה מתוך שכבה שלמה, אל תשכחו, ככה שזה לא הרבה...). המורה להסטוריה נכנסה, ואנחנו התחלנו ללמוד למתכונת. בסדר, בכיף אפילו, אבל כמה אפשר?! היא לקחה לנו את שיעור ההיסטוריה הנורמלי שלנו (עד כמה שנורמלי יכול להיות שיעור הסטוריה...), ועשתה ממנו שיעור הכנה, אבל זה לא הספיק לה. הו לא! היא הייתה חייבת לקחת לנו גם את שיעורי מדעים. שני שיעורי מדעים התבזבזו על הנושא המאוס הזה שנקרא היסטוריה. ואני אומרת: "בזבוז!!!"
אחרי הסטוריה היה לנו שיעור מתמטיקה, שבו החליטה המורה שאנחנו נלמד קצת בעיות מילוליות. needless to say שאני לא הבנתי כמעט כלום, למרות שאחרי שקיבלתי את המשוואה עצמה עם כפית ידר לתוך הפה הכל איכשהו הסתדר והצלחתי לענות על השאלה. הבעייה שלי היא להציב את הנתונים בטבלה. כי בעצם, למי אכפת אם מכונית ב' נוסעת מהר יותר מ-א' או אם הן ייפגשו? ולמה שיעניין אותי כמה דלק אוכלת מכונית? או איזה רוכב אופניים מהיר יותר בנסיעה מטבריה לחיפה? בעצם, למה שמישהו ירצה לרכוב על אופניים מטבריה לחיפה?! מי המשוגע שיעשה את זה? ועוד בשש או שש וחצי בבוקר! אנשים משוגעים כותבים את ספרי החשבון האלה, אני נשבעת לכם...
אבל נעזוב את מתמטיקה. אני עוד אבין את זה, גם אם אני לא מבינה את זה עכשיו. מה שאני לא מבינה עכשיו, אני אלמד ואבין, ויש עוד זמן עד למבחן הבא, ככה שאני מסודרת. אני מקווה...
אחרי זה היה לנו שיעור אנגלית. "היה"... פחח! אם היה לנו שיעור, אז אני חמור עם אוזני דמבו (אחח, היצירתיות השופעת שלי... not!!!). המורה התווכחה איתנו איזו רבע שעה, ואז וויתרה ושחררה אותנו אחרי שהיא ראתה שכל שאר המורים שחררו גם הם את התלמידים שלהם. בכיף אני אומרת.
אני ונו'ש הלכנו לנו לרוץ באיצטדיון (חיחי, לרוץ... ממש "רצנו"... יותר דומה להליכה טיפה מהירה...), ואחרי זה הלכנו אליה. היא כל כך נחמדה. היא הזמינה אותי לבית שלה. היא תמיד מזמינה אותי ועוד אנשים אליה. אני צריכה פעם לגמול לה.
זהו, יקיריי, אני הולכת ללמוד להיסטוריה. נתראה אחורי זה.
המלה האהובה עלי להיום: מתכונת. אני עומדת לסיים איתה מחר!!!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou