The Silent Gallop

הייתי כל כך קרובה לספר לו היום, כל כך קרובה לומר לו, אבל לא.

זה קרה אחרי המתכונת הטיפשית שהייתה לנו בהיסטוריה (שדרך אגב, אני די אופטימית לגביה...), ואנחנו היינו היחידים שנשארנו בכיתה (אני ישבתי לקרוא אחרי המבחן - נשים קטנות = ספר יפה). בכל מקרה, הוא כבר קם כדי לאסוף את הדברים שלו, כשאני התחלתי לאסוף את שלי. היו באותו זמן עוד כמה ילדים בכיתה, אבל הם הלכו ואנחנו היינו האחרונים שנשארו שם. הוא היה ליד אחד השולחנות בצד הקרוב ביותר לקיר של הדלת, ואמר לי משהו בקשר לבחינה. אני, שהייתי שני טורים לצידו, עמדתי עם הגב אליו. והמילים כמעט פרצו מתוכי, אבל לא אמרתי עוד כלום. חיכיתי שהוא יסיים לדבר על הבחינה שבאותו רגע לא שינתה לי כלום. אבל רק לשמוע את הקול שלו עושה לי טוב, אז פשוט שתקתי.

ואז הוא גם הפסיק לדבר, והבנתי שהוא מחכה לתגובה, אז מהר אמרתי משהו טיפשי בקשר למבחן. ואז הייתה בינינו מין שתיקה כזו. עמדתי עם הגב אליו, ואני חושבת שאפילו הסמקתי. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לי לעמוד בכיתה אחת לבד עם האחד שלי. והשתיקה הזו התארכה, אז רציתי לומר לו את מה שיש לי על הלב - ולנצל את ההזדמנות שאנחנו לבד כדי שאף אחד לא ישמע אותו צוחק אחרי שאני אומר לו.

רציתי לומר לו:

אני הולכת לומר לך משהו, ואתה תקשיב, ואחרי זה תעשה עם זה מה שאתה רוצה אוקיי?

כי אני לא יודעת איך אני הולכת להתמודד עם להחזיק את זה איתי עוד. אז אני פשוט אומר לך.

טוב, בטח כבר שמת לב שאני לא בדיוק שונאת אותך. ועכשיו אתה גם יודע שאני והבעת רגשות לא הולכים ביחד. כן, כנראה שזו הסיבה שהרבה אנשים קוראים לי אדישה... אז...

ומשם הייתי אמורה להמשיך, אני לא יודעת איך.

הנקודה העיקרית בכל העניין הזה, היא שלא אמרתי לו. כי ברגע שפתחתי את הפה שלי ועמדתי לומר את ההברה הראשונה - הוא יצא מהכיתה.

כן, אני חושבת שהחיים שלי מסדרים את עצמם כדי לעשות לי קשה. מה בסך הכל ביקשתי - כמה דקות איתו לבד באיזו כתה שקטה? כמה דקות כדי להתארגן ולומר לו את מה שאני רוצה לומר? אבל גם את זה החיים שלי לא יכולים לספק לי...

או שאולי המטרה של החיים שלי היא להראות לי שאם אני באמת רוצה להשיג אותו, אני צריכה לעבור גם מכשולים...

הממ...

נקודה למחשבה.

אני כל כך מקווה שיבוא יום ואני אוכל לומר לו את זה, כי אחרי עכשיו, אני חוששת שאולי הוא יודע ומנסה להתחמק, או שפשוט לא נעים לו בחברתי. וזה קצת הוריד לי את הבטחון העצמי, אם לומר את האמת...

אבל אני אצליח, בעתיד הלא רחוק... או אולי הכן רחוק... רק שלא יהיה רחוק מדי...

המלה האהובה עלי להיום: השם שלו. נשמע כל כך יפה, כמו הקול שלו...

עוד נקודה למחשבה: איך זה שיש לי כל כך הרבה אהבה לתת, אבל אף אחד שאני רוצה לתת לו אותה לא רוצה בה? (ואני מתכוונת אליו, לא אל החברים והחברות שלי - תודה לאל, לפחות הם מסכימים לקבל את האהבה שלי אליהם...).

שלכם,

hanyou