צד אחד שבי אומר לי שאני צריכה לצרוח, להשתולל, לבכות ולבוסס ברחמים עצמיים אין קץ. הצד השני פשוט מקבל את זה בהשלמה. ואיכשהו אני אפילו רואה את הצד השלילי בתור הצד החלש מבין השניים. איך וממתי הפכתי להיות אישה כל כך אופטימית? איך וממתי הצד החיובי שבי מצליח לרסן את הצד השלילי עד שקיומו עצמו מוטל בספק?
מאוד רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אפילו התקבלתי באוניברסיטת ירושליים ללמוד את זה - וזו אוניברסיטה שנחשבת. מילה שלה היא מילה. אבל העתודה החליטה שאני לא מתאימה ולכן הם שלחו אותי ללמוד הוראת המדעים במקום זה. קצת מוזר, אבל הגיוני, בהתחשב בעובדה שעתידים שמו לב אלי עוד מקודם... יכול להיות שמישהו שם משך בחוטים...
רציתי, ואני לא אוכל. אז אני אלך ללמוד הוראה במקום. אני אהיה מאותן הערות שוליים של האלה שרצו ולא הצליחו אז הם התפשרו על משהו פחות מכך.
האמנם?
לא.
כל חיי לפני, אז מה אם רק בגיל 27 אני אצא מהצבא? ייצא לי ללמוד לעבוד עם אנשים צעירים, בגילי כעת ופחות. אני בכל זאת אלמד באוניברסיטה, וכשאצא אוכל להמשיך ללמוד הלאה את מה שאני רוצה בשקט שלי בלי צבא שנושף בעורפי. ועוד נקודת בונוס - תכנית עתידים נותנת לי לאפטופ :P.
אני סתם צוחקת, למי אכפת מלאפטופ?
ברור שזה מאכזב מעט, אבל ברגע שאמרו לי את זה הבנתי שככה זה יהיה וזה מה שאני הולכת לעשות. אפילו ספק אחד לא היה לי בקשר לזה. אני הולכת לעשות את זה, אם רק יתאפשר לי. ואני אעשה את זה טוב.
הבעיה היחידה שלי היא שאני אהיה רחוקה מהבית, ורחוקה מהחברים שלי שילמדו בטכניון בחיפה...
וזה הדבר היחיד שבגינו אני מרשה לעצמי להיות עצובה, כי חוץ מזה, ההפסד הוא מזערי. חבל רק שהחלק הזה גדול כל כך ופוער חור עמוק כל כך בפנים...
ואולי... אולי זו רק אותה הרגשה שהייתה לי בסוף כיתה ט', תחילת י', כשהחברים הקרובים אלי עברו לבתי ספר אחרים ואני הרגשתי נטושה. בסופו של דבר לא נפרדנו. אז מה זה משנה כבר אם זה עניין של ארבעה חמישה קילומטרים מחקלאי ועד לאורט, או אם זה מעל לחמישים בין ירושליים וחיפה? העיקר שנשמור על קשר, וככה אני מאמינה ומקווה שזה יהיה.
החיים החדשים שלי עומדים להתחיל ביום שלישי. כמה סמלי יום כיפור עוד יכול להיות השנה? רק חסר שאני אתקשר לוייס :P...
גמר חתימה טובה לכולכם, תחכו להפתעות.
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou