עיניים יבשות, ולב שעולה על גדותיו - זו אני. לא מסוגלת להזיל אפילו דמעה מסכנה אחת מהעיניים. ניסיתי, באמת שניסיתי. חשבתי על דברים עצובים, דפקתי את האצבעות הקטנות של הרגליים שלי ברהיטים שונים בבית כדי שיכאב לי ואני אבכה, אבל לא הצלחתי לבכות. אומרים שפעם היה מלך שלא ידע לבכות, וניסו להצחיק אותו עד דמעות או להעציב אותו עד דמעות, אבל הא לא בכה. ובסוף, כשהוא ראה זוג יושב ואוהב אחד את השנייה, הוא בכה. אבל זה לא יעבוד עלי - הרי המטרה שלי היא להיות אחת מהזוג הזה (והם לא בכו), ולא המלך שבסופו של דבר בוכה לבדו. רציתי לבכות, רק כדי לדעת שאני עוד אנושית. רק כדי שאני אוכל לומר לעצמי: "הנה, יש דברים מספיק חשובים בשבילי כדי שאבכה למענם. הנה, גם אני יכולה לבכות כשעצוב לי." אבל זה לא קרה, כי הדמעות - אם בכלל היו דמעות, אם אני בכלל מייצרת דבר כזה - לא יצאו. ככל הנראה דמעות זה איזה מצרך נדיר בגוף שלי.
ואז התחלתי לספור את כל הפעמים שבהן כן בכיתי, והתוצאה: כשהכלב שלי מת, כשראיתי סרט עצוב מאוד והבטתי בעיניים של החתול שלי אחרי זה (לסרט קראו "פלוק" - הסרט הראשון שבכיתי בו. אני זוכרת את זה כי אני אף פעם לא בוכה בסרטים), כשחתולים קטנים מתו לי לפני שהם הספיקו לגדול וכשקיבלתי ציון גרוע במתמטיקה בפעם הראשונה השנה. והבנתי, שכל הדברים האלו - אולי חוץ מהמוות של ספוט והחתולים - הם שטותיים ושטחיים כל כך. כל כך טפלים וכל כך לא חשובים. אז למה בכיתי בגללם? למה אני אל מסוגלת לבכות בשבילו, בגללו? למה קל לי כל כך לבכות בגלל סרט או מבחן, וקשה לי כל כך לבכות עליו? האם זה אומר שהוא לא חשוב לי עד כדי כך? האם הכוונה בחוסר הדמעות החמור שלי היא שאני לא חושבת עליו מספיק בתור האדם החשוב ביותר בחיי כרגע? ואם כן, אז איך אני יכולה לגרום לו להיות חשוב יותר? איך אפשר לעשות מהדבר הכי חשוב בעולם משהו עוד יותר חשוב?
רציתי לעשות הרבה דברים שלא הצלחתי, אבל לא להצליח לבכות זו בושה בעיניי. איך מישהו יכול לא להצליח לבכות כשהוא רוצה בזה מאוד מאוד? יש לי את הכאב הזה, שרק הדמעות יכולות להביא לו פורקן, אבל אני לא מצליחה להוציא אותו - הדמעות לא יורדות - ולכן הוא נשאר בפנים, גדל וגדל וגדל... אז מה הטעם בדמעות, אם אין לי שום דרך להוציא אותן? אני רואה את כל שאר האנשים שיכולים לבכות מתי שהם רוצים ובאיזו עוצמה שהם רוצים, ואני מתה להיות כמוהם, לבכות רק לרגע אחד איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה. אח שלי - הקוף - יכול לבכות מכל דבר. הוא בוכה כשאני לא נותנת לו דברים, כשאני לוקחת לו דברים, כשמשהו לא מוצא חן בעיניו או סתם כשמשהו מפריע לו. ואז אני רואה את המים המלוחים האלה יורדים בטיפות קטנות ומתגלגלות במורד הפנים שלו, ואני לא יכולה שלא לקנא בו. למה הוא יכול לבכות מתי שמתחשק לו ואני לא? למה הוא יכול, ולי יש עיניים יבשות? וזה לא שיש לו הרבה על מה לבכות - הוא רק ילד בכיתה ד'. הלב שלו לא יכול להיות כל כך מלא בדברים שצורכים בכי עד כדי כך שדמעות ירדו לו כמו מפלים. ולי, הו, לי גם אין הרבה על מה לבכות, כי בסך הכל אני די מרוצה מהחיים שלי. חוץ מהעניין האחד הקטן הזה. ודווקא העניין האחד הקטן הזה ממלא אותי בכל כך הרבה כאב, צער ומרירות, עד שאני מרגישה שאני רוצה להתפוצץ, או לבכות. אבל אני לא יכולה לבכות, כי זה פשוט לא הולך. אז איך אני אמורה להוציא את הכל מהלב שלי? איך אני יכולה לפתוח את הסכר הזה ולתת למה שזה לא יהיה שעולה על גדות הלב שלי לצאת החוצה? אני בהחלט לא מתכוונת לדבר על זה עם אנשים - זה בהחלט לא. אבל אני לא יכולה לחשוב על אף דרך אחרת.
כן, זה קשה לחיות בלי האפשרות לבכות כשרוצים. זה מאוד מאוד קשה. אבל אולי יש דרך להיפטר מכל מה שנמצא במנה גדולה מדי בלב. דרך אחרת, שבה אני לא אצטרך להכאיב לעצמי רק כדי לקוות שאולי זה יגרום לי לבכות ולגלות שלא (אל תדאגו, אני לא חותכת את עצמי או משהו - יש גבול, חוץ מהעובדה שאני פחדנית. למרות שאולי זה הדבר שיגרום לי לבכות...). אני צריכה למצוא את הדרך הזו, ולהשתמש בה. כי יש לי כל כך הרבה מה לעשות איתה. אני רק מקווה שהיא קיימת, כי אני כל כך רוצה לבכות, ואני לא יודעת איך.
כן. אהם... טוב... כן. זה היה קטע שכתבתי היום בביה"ס כשהייתי בכיתה, מדוכאת ועייפה אחרי שינה מחמש בבוקר ועד שש וחצי בבוקר. והיום בלילה יהיה אותו הדבר, איזה כיף :|...
כתבתי את זה בהפסקה שבין השעה השנייה לשלישית (זו של עשרים הדקות), ובמהלכה חוויתי ערבוב בין שעמום טוטאלי משיעור היסטוריה, לבין מרירות שאין לי מושג מאין היא הגיעה.
מה שגרם לי לכתוב את זה היה העובדה שכל אותו זמן אני הסתכלתי לי מסביב, או נמנמתי (להזכירכם, חוסר שינה משפיע על הרגשות של עייפות), או סתם הנחתי את הראש שלי על הידיים, מזכירה לעצמי עד כמה עצוב לי ושטויות אחרות. ואז אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להשתחרר קצת מהרגשות האלה, אני צריכה לעשות משהו מועיל. אז כתבתי. לקחתי דף, וכתבתי את החלק הראשון של הפוסט הזה. אני שונאת לכתוב על דפים ואז להעביר על מחשב. הכתיבה אולי יוצאת יותר טובה ואמיתית כי מה שכותבים על הדף זה מה שמרגישים באותו רגע, אבל להעביר את זה אחר כך למחשב - סיוט. אבל עשיתי את זה, גבירותיי ורבותיי, עשיתי את זה.
וחוץ מזה, אחרי זה כבר הרגשתי טיפה יותר טוב. חוץ מהעובדה שעדיין היו לי פנים של קדוש מעונה (אני אוהבת לעשות מעצמי מסכנה, איכסה עלי...), והייתי מגעילה לכולם כל היום (חוץ מכשחיבקתי את איווי, ואז היא ענתה לי ב: "מה יש לך?"). אבל yuokai הסתכל עלי כמה פעמים, ואני אזרתי עוז וחייכתי אליו. אני לא חושבת שהוא הבין את הרעיון של המרירות והעצב שלי. אני לא חושבת שהוא יודע על מה שעובר עלי. אני לא חושבת שזה מעניין אותו. נחייה...
ואם אתם רוצים לדעת עוד כמה מקורותיה של hanyou בעולם בני האדם, אז אני יכולה לומר לכם ברצינות גמורה שבשיעור ספרות, שני שיעורים אחרי שכתבתי את החלק הראשון של הפוסט הזה, איווי נתנה לי חתיכת דף גזורה יפה-יפה וצבועה לה בכל צבעי מצעד הגאווה (למרות שסביר יותר שאלו יהיו צבעים של קשת בענן...), ועליה היה כתוב הפזמון של How deep is your love? וכשקראתי את השורות האלו משהו בי כאילו נשבר, והסדק בסכר הפולני הגדול שעמד לי על הלב נפרץ. כן! אני הוצאתי דמעה!!! דמעה אחת, אולי שתיים-שלוש - בכל מקרה, לא משהו ששמים לב אליו - אבל אני בכיתי. או יותר נכון: הזלפתי. טוב, לפחות הצלחתי להוציא מים מאחד החורים הפחות משומשים בגוף שלנו o0...
העיקרון הוא, שאני חושבת ש-youkai ראה אותי מנגבת את אחת הדמעות היותר גדולות מהעין. למרות שיכול להיות שהוא חשב שסידרתי לעצמי את האיפור קצת. אני מקווה שהוא ראה שבכיתי. אולי הוא יבין שאני בוכה בגללו, בין השאר. שאני לא נרדמת בגללו, שאני מוותרת על ארוחות בשביל להיות רזה - בשבילו. הכל בשבילו, אבל בבקשה, שישים כבר לב!
תקוות של נערה שעדיין חיה חיים של תינוקת תמימה ואנוכית. הוא לא אוהב אותי - אני צריכה ללמוד להתמודד עם זה. די כבר לנסות ולכפות את הרצון שלי על כולם, אוף איתי!
אני רק רוצה שיאהבו אותי, ש-youkai יאהב אותי.
מי האדיוט שאמר ש - "אין אהבה בעולם, כמו אהבה של אמא"? ברור שיש! הנה לכם הוכחה מוצקה (או נוזלית. אתם יודעים, דמעות, מים, נוזל? עזבו...).
בכל מקרה, המלה האהובה עלי לפוסט הזה: youkai. היצור היפיפה ביותר בכל העולם.
איווי, את לא פדופילית :)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou