התיישבתי היום לעשות שיעורים בכל מה שהיה לי השבוע ודחיתי. סיימתי לעשות בלשון, בהיסטוריה ובאנליזה, והגעתי לגיאומטריה. והלך לי די טוב לאיזה זמן. הצלחתי לפתור את התרגילים, שהיו מהרמה הקשה (אלה עם הכוכביות הקטנות בספר של אהרון אספיס...). אבל אז הגיע תרגיל אחד, שישבתי עליו הרבה זמן ולא הצלחתי לפתור אותו. נו מילא, מדלגים, אני כבר אשאל את המורה - הרי יש לי עוד תרגילים לפתור... ממשיכים הלאה. פותרים עוד שני תרגילים ו... נתקעים שוב. ואז כבר לא היה לי כוח.
המתמטיקה הזו.
היום הזה.
החיים האלה...
היה עלי יותר מדי לחץ, הייתי עייפה מדי, ואני לא אוהבת מתמטיקה - כל המרכיבים הדרושים בשביל ש-hanyou תפרוץ בבכי.
רגע! נריץ את הכל אחורה. את הקטע של המתמטיקה הזו הבנו, לא הצלחתי בזה. אבל מה הקטע של היום הזה?
טוב, נתחיל מהתחלה.
יום שישי בבוקר. hanyou אומרת בוקר טוב לעולם.
מגיעה לבית הספר, איזה יופי, איזה יום נפלא, החיים נהדרים וכו'...
שני שיעורי לשון. אני מבינה הכל.
שיעור ספורט. עושים תרגיל אומנותי. ניצנים של רוע מתחילים לבצבץ - hanyou נופלת...
שיעור מדעים. מחזירה מבחנים. 84. איכסה על המורה הזו (נקודה מעניינת עבורכם - במדעים מורחב, שזה יותר קשה, אני מקבלת ציונים מ-90 ומעלה בלבד. האם זה אומר משהו על המורה שלי? הממ... נקודה למחשבה. ואני לא היחידה שחושבת ככה...). ים קיבל 94 - משהו שרק מוסיף למרירות ולהרגשה של: "יופי, עכשיו גם במדעים אני לוזרית..." המורה/מחנכת אומרת לנו שאנחנו הולכים להתפרק כי אנחנו לא באותה רמה. יש מעט טובים, מעט מאוד ממוצעים, והרבה מאוד גרועים, אז אנחנו הולכים להתפרק. גם כן מורה. במילים אחרות היא יכלה לומר לנו - "אני שונאת אתכם, לכן לא עודדתי אתכם, ולא לימדתי אתכם מדעים טוב."
בואו נאמר שהיא לא אוהבת אותנו ואנחנו לא אוהבים אותה...
שיעור אנגלית. המורה מקריאה לנו קטע כי היא אומרת שתלמידי י"ב טוענים שהם לא התאמנו על זה מספיק, אז היא רוצה להתחיל לאמן אותנו מעכשיו. היא מורה נחמדה...
היא הקריאה לנו קטע, ואנחנו ענינו על שאלות. עכשיו, אני אמרתי משהו אחד, שכל הכיתה לא הסכימה עליו, אבל לי נראה תשובה נכונה. מיד כשאמרתי את זה התחילו כולם להתנפל עלי ולומר לי שמה שאני אומרת לא נכון, ושעדיף שאני אסתום את הפה, כי אני מפריעה לשיעור (פתאום הם כל כך רוצים ללמוד...).
אז סתמתי, אבל המורה אמרה לי בשקט שאחרי השיעור היא תעבור על זה איתי. היא חשבה שהיא תוכל להסביר לי למה אני טועה. אבל בעצם אני הסברתי לה למה אני צודקת. וכמה מוזר שזה יישמע, אני תיקנתי את ספר הלימוד. אלא שזה היה ניצחון קטן, לעומת גודל ההפסד. כי מסתבר, שמשרד החינוך רוצה שאני אענה את התשובה הלא נכונה. הבעייה היא שאני יודעת שזו תשובה לא נכונה, ולכן אני עונה אינסטנקטיבית על התשובה הנכונה (שהיא לא נכונה לפי משרד החינוך - אם הצלחתם לעקוב...). בכל מקרה, המורה אמרה שאם זו הייתה שאלה אחת בכל מבחן הבגרות, אז מילא. אבל הבעייה היא שיש שם שאלות כאלו בכמות שתוכל להכשיל אותי, רק כי אני מבינה יותר טוב ממשרד החינוך של ישראל. וזה בעיה לא קטנה. המורה חשבה שאני פשוט מנתחת את הטקסט שהיא מקריאה, וביקשה ממני לא לנתח אותו. אבל זו בדיוק הנקודה! אני לא מנתחת! אני רק שומעת את זה ומבינה מה התשובה הנכונה.
וכך הבסתי את מערכת החינוך שלנו... לא שזה יעזור לי אם אני אכשל בבחינת הבגרות של המערכת הזו... הנה לכם עוד פקטור שגרם לי לבכות...
ומה הלאה? היה לי היום שיעור רכיבה. ועליו באמת אין לי שום סיבה להתלונן - זה היה אחד השיעורים הכי טובים שהיו לי עד עכשיו. הצלחתי להזיז חלקים בצורה מושלמת (רגליים קדמיות ואחוריות וכאלה...). בכל מקרה, נהניתי בשיעור הזה, ואני מספרת לכם עליו רק כדי לספר לכם איך הלך היום שלי מההתחלה ועד הסוף...
חזרתי הביתה, והתברר שאבא שלי הביא לי סרט מחנות הדויד שמאוד רציתי לראות כבר המווון זמן (מוצאים את נמו...). והוא הביא גם גרעינים, וקנה לי פאי פירות קטן ומתוק, והכין לי לחמנייה לטוסט. בקיצור, אתם רואים שלכאורה כל היום הזה היה בעדי, והייתי אמורה להנות ממנו. אז למה הוא כמעט הסתיים בבכי?
אני באמת לא יודעת. אולי זה כי למרות שההורים שלי לא הראו את זה, ידעתי שהם התאכזבו מהציון במדעים? אולי זה כי אמא שלי הציעה לי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, ואני מפחדת מזה? מפחדת שאני לא אהיה טובה מספיק ושאני סתם אבזבז להורים שלי את הכסף? אולי הייתי מעוצבנת מהעובדה שים יותר טוב ממני בהכל? שלא מספיק שהוא גם יותר טוב במתמטיקה, עכשיו הוא גם יותר טוב ממני במדעים? אולי זה פשוט יותר מדי דמעות שלא התבזבזו על סרטים דביקים ודוחים, והחליטו לפרוץ החוצה כדי לשאוף קצת אוויר דווקא עכשיו?
אבל דבר אחד אני יודעת: המתמטיקה שברה אותי. אחרי התרגיל השני שנתקעתי בו פשוט הורדתי את הראש שלי לשולחן, עצמתי את העיניים, והנה הן באו - הדמעות. חשבתי לעצמי: "מה יקרה אם אני לא אהיה מספיק טובה?" והתחלתי לבכות. כי בניגוד לכל יום אחר - שלא היה משפיע עלי - היום הזה היה עמוס מאוד, ומלחיץ מאוד, ואני לא עמדתי בעומס.
לפעמים קורה שגם אנשים מתקלקלים.
קצת יותר מדי, והם על הפנים.
רוצים, רוצים, אבל לא מצליחים -
כן, קורה שגם אנשים מתקלקלים.
נכתב על ידיי.
עכשיו כבר הפסקתי לבכות - אפשר לומר ששיחה עם אנשים מאוסטריה יכולה לעזור מאוד לפעמים. אני רק מרגישה קצת רע על הלב, כאילו יש עוד דמעות שלא יצאו - ואני מפחדת מהזמן שבו הן כן ייצאו. מה אם הוא יהיה הזמן הכי לא מתאים? - וגם גיליתי מה קורה אחרי שבוכים. רמז: הראש כואב...
אני אלך עכשיו, לילה טוב לכולכם.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ריקנות. כי זה מה שאני מרגישה עכשיו...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou