אז כן, הטירוף התחיל... אני ממש לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, אני רק יודעת שהסיום יהיה בעוד שלוש שנים. ועד עכשיו עברו בקושי שבועיים... אז מה עושים בשבועיים? לומדים. והרבה. המושגים של למידה השתנו לי כל כך מהתיכון, שהסתיים לפני בערך ארבעה חודשים... עכשיו יום לימודים ארוך נחשב למשמונה עד שמונה בחזרה. קושי בלימודים זה לא להבין גרף בפיזיקה שיכול לקבוע ציון של עבודה להגשה... בעבר חשבתי שלסיים בארבע וחצי זה מאוחר, שלא להצליח לפתור תרגיל במתמטיקה זה קשה... אז המושגים השתנו, אין יותר שיעורים אלא הרצאות, רוב הציבור פה קצת יותר מבוגר מגיל 18, ואני מרגישה שוב כמו הצוציקית מכתה ז'. אלא שכרגע אני בכזה מיעוט... יש לנו רק 22 אנשים בתכנית, ורק 7 מתוכם בערך לומדים ביולוגיה.
אז מדי פעם - לרוב בימי ראשון - אני תופסת את הראש שלי וחושבת: "מה אני עושה פה לעזאזל? למה אני לא בבית, משרתת בתור פקידה בצבא וחוזרת הביתה בכל יום?" בחיי, לפעמים אני חושבת שהייתי מעדיפה להישאר בבית מאשר ללכת ללמוד, אני כזו ילדה של בית... אבל הגיע הרגע לצאת ולעזוב. ונכון שזה מפחיד אותי, ונכון שאני לא מבינה הכל, אבל איכשהו אנשים עוזרים לי אז אני אסתדר...
ונועה וניר עומדים להתחיל ללמוד בשבוע הבא... ואני כל כך מקנאה בהם על שהם יחזרו הביתה בכל יום, ועם זאת אני לא מקנאה בהם בכלל כי נסיעות מבזבזות כל כך הרבה זמן, עד שאני תוהה אם יש זמן ללמוד בכלל... ומצד שלישי, אני כן מקנאה בהם כי הם יהיו ביחד לפחות - שני אנשים מאותו מקום שמכירים אחד את השני ויכולים להתעודד זה מחברתו של זו עד שהם יתחילו להכיר אנשים חדשים...
ואני מתגעגעת כל כך להכל. לחברים שלי, למשפחה שלי (כולל שלל החיות), לבית שלי, החדר, המיטה, המחשב עם כל הדברים שלי, שבו יש לי 180G לבזבז ולא 50M כמו פה בחוות מחשבים... (אה כן, אני כותבת מחוות המחשבים, שזה כמו מעבדת מחשבים רק בענק). אז זה לא שאני לגמרי נטולת קשר עם העולם החיצון, אני פשוט מרגישה מנותקת כי אני לא יכולה לראות את האנשים שאני מדברת איתם...
אז כן, זה מבאס... ואני גם לא ממש אוהבת את ירושלים. קר פה מדי ואני מרגישה כאילו אני בחיים לא אצליח להתחמם מספיק כדי לשרוד פה את החורף הבאמת קשה, זה עם השלג והכל. וזו בכלל עיר, שזה כבר רע. אני צריכה מרחבים, אני צריכה את הדשא מפה ועד הודעה חדשה, אני צריכה את היחס האישי לכל אדם, אני צריכה את האווירה שבה אין כזה דבר שאתה לא מכיר מישהו, כי כולם מכירים את כולם וניכור זה לא מילה שקיימת בלקסיקון...
אוף. אני רוצה לחזור הביתה. זה מה שהלב שלי אומר לי. המוח אומר לי דברים אחרים.
אז החלטתי ככה: בימי שישי, שבת וראשון הלב ינהל את העניינים - ולכן סביר להניח שבימים האלה אני אהיה הכי מדוכאת, מעוצבנת, לא רגועה וסתם לחוצה שאפשר. פשוט כי אני יודעת שעד שאני חוזרת הביתה, אני צריכה לחזור למקום הזה. בשאר הימים: שני, שלישי, רביעי וחמישי, אני שמה את הלב על mute כמו הפלאפון שלי בהרצאות ובתרגולים, ומקשיבה רק למוח שמוקדש 16 שעות ביממה ללימודים. שעה ביום בערך אני נותנת לרוח שלי לאכול קצת, וקוראת פרק ב"כישור הזמן" שהתחלתי שוב כי יצאו שני תרגומים חדשים של הספר האחרון בסדרה, ואני לא אזכור כלום אם אני אקרא אותם סתם ככה...
ואלוהים ישמור, אני שוטפת כלים הרבה יותר מאשר בבית...
בקיצור, אני מתגעגעת מאוד להכל, במיוחד ללא לעשות כלום כמו שעשיתי בכל החופש הגדול הזה שהיה לי בין התיכון לאוניברסיטה. נכון שעבדתי ורוב היום היה לי קשה, אבל זה כלום בהשוואה למרוץ המטורף שהולך כאן.
אז זהו, סתם רציתי להראות נוכחות, לומר לכם שאני עוד כאן...
אני יודעת שאין לי הרבה זמן להתפנות לדברים כאלה, אבל אני עוד פאקינג חיה...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou