The Silent Gallop

ולא, לא מדובר פה ב"הוט (VOD(ka", אלא באותם חוטים בלתי נראים - מעין משי נוצץ ומבהיק כמו קורי עכביש - שמושכים אותי בכל סוף שבוע הביתה.

אותם סרטים דקים כסיבים אופטיים שגורמים לי לחוש בכל פעם מחדש את הכמיהה להגיע הביתה בשלום ביום חמישי בערב. וכשהאוטו עובר את השלט של כביש שש המודיע "סוף דרך מהירה" משהו מפרפר לי בתוך הלב ואני מרשה לעצמי חיוך קטן שאומר "אני בבית".

וכשאני רחוקה מרחק קילומטרים שעל גב סוס היה לוקח לי שבוע לפחות לעבור, כבלי הזהב האלה נמתחים ונמתחים עד שהם נעלמים מהאופק ומדי פעם נותנים איזו משיכה כמו כדי לומר: "היי, תזכרי תמיד מאין הגעת ולאן תחזרי!" כבלי הזהב האלה, שביום ראשון מנסים לקרוע את הלב שלי מהחזה כשאני נוסעת לירושלים שוב, לאוניברסיטה, לעוד שבוע של לימודים מפרכים, אותם כבלים מתרפים בהרגשה חמימה ונעימה כשאני נמצאת בבית.

אז למרות הלחץ, למרות התרגילים שצריך לסיים (וגם להבין!), כבלי הזהב האלה, איכשהו, עוזרים לי לעבור את הזמן הזה.

ומבלי ששמתי לב עבר כבר חודש...

לילה טוב לכולם.

שלכם,

hanyou