The Silent Gallop

זה המספר של האנשים שכבר היו פה נכון לעכשיו - לרגע שבו אני כותבת.

אז מי שהיה והחליט להישאר לכמה זמן ולנסות ולהבין מי אני, אני מניחה שעכשיו הוא כבר יודע על האהבה שלי לסוסים, ומי שלא, טוב... אני מניחה שטוב לו יותר בחיים. אתם יודעים, לערב את עצמכם בחיים של אנשים אחרים זה לא הכי טוב שקיים.

כי עם כל הדברים הטובים והנחמדים - מה שמשותף ביניכם, מה שאתם אוהבים לעשות ביחד וכאלה - יש גם דברים לא כל כך נחמדים. כשמכירים מישהו צריך ללמוד להכיר את כל המגבלות שלו, ולחיות עם כל החסרונות הקטנים, וללמוד להתעלם מהבעיות שצצות...מי כמוני יודעת... החברים שלי, החברים הכל כך טובים שלי, כמה אני מתעלמת מהם! מכל הדברים הרעים שבהם אני מתעלמת. ואסור לשכוח שהדברים הרעים הם חלק מהם, נכון? אם ככה, הדבר מוביל לעובדה שאם אני מתעלמת מהדברים הרעים, אני בעצם מתעלמת מהם (כלל המעבר). ואני לא אוהבת להתעלם מהחברים שלי. אבל לפעמים... לפעמים צריך להתעלם כדי שלא לפגוע. ולי לא חסרים חסרונות בעצמי, ככה שאני לא ממש יכולה להתלונן על אחרים, אוקיי?

אבל יש לי בעייה, בעייה שהיא יותר גדולה מהעניין של ההתעלמות, כי כבר הבנתי שלהתעלם פירושו לא לפגוע ביחסי האנוש שלי עם החברים שלי. הבעייה שלי היא עם מישהי ספציפית.

הכל התחיל עוד בכתה ז'

~ פלאשבק~

אני, ילדה חדשה בכיתה - כמו כולם - שרק עברה לחטיבת הביניים. עוד לא מכירה הרבה אנשים, לא ממש יודעת מי זה מה ומה זה מו, אבל בטוחה שתסתדר. היום הראשון לפני הלימודים. המורה המחנכת מנהלת מפגש היכרות וגיבוש. כולנו יושבים במעגל, ביישנים ולא בטוחים בעצמנו כמו ילדים קטנים בכיתה א'. וזה די דומה לכיתה א', כי הכל כל כך חדש, ושוב אנחנו הצעירים ביותר בבית הספר. ילדה אחת ניגשת אלי. ילדה יפיפייה, עם השיער הבלונדיני המדהים ביותר שראיתי בחיים שלי. ואני, עם שיער שחור, מתולתל, פזור והעיקר - לא מסורק (כן, הייתה לי תקופה כזו...), יושבת ולא מבינה למה היא פונה אלי.

"שלום." היא אומרת לי.

"שלום." אני עונה.

~סוף הפלאשבק~

ומה-"שלום" הזה, התחילה חברות של שלוש שנים. שלוש שנים ארוכות ונהדרות. היינו החברות הטובות ביותר במשך כל כתה ז', וזה התחיל מהעובדה שלאף אחת מאיתנו לא ממש היו חברים מאוד קרובים בתחילת השנה. כמובן, ככל שהזמן חלף, הצטרפו אלינו עוד אנשים (קופק, וייס - שהייה עם איווי בביה"ס, ננה - שהיה איתי גם בכיתה ו', ופליפה). החברות רק התהדקה מאז.

~פלאשבק~

כתה ח'. כבר יותר מיושבים, יודעים על מה מדברים איתנו כשאומרים "חטיבת ביניים". עכשיו אנחנו גם לא הקטנים ביותר! איווי ואני כבר חברות ממש טובות. לה עדיין יש את השיער הבלונדיני הנהדר, אפילו אם עכשיו הוא כבר לא ארוך כמו פעם. אנחנו עדיין חברות ממש טובות, ואנחנו לא לבדנו. עד סוף השנה מצטרף אלינו גם פליפה. זה נראה כאילו רק בחודש שעבר היינו באים בכל הפסקה אל מאחורי הבניין כדי להפריע לו בשיחות הפלאפון שלו. כאילו רק לפני שבוע הוא הראה לנו איך הוא יכול להקליט דברים עם המכשיר הסלולרי. כאילו רק לפני יומיים הכרנו אותו ממש ממש טוב.

~סוף הפלאשבק~

כתה ח' הייתה משהו מיוחד. השנה האחרונה שלנו בבניין של "הקטנים". זהו, נגמרו המשחקים, מעתה והלאה נצטרך להראות רצינות גמורה בכל הקשור ללימודים (כן, בטח... אני נשמעת כמו מורה זקנה...). בכל מקרה:

~פלאשבק... נו, מה יהיה, עוד אחד? כמה אפשר?! שתקו!~

כתה ט'. הו, איזו שנה נהדרת! משחקי קלפים, השנה האחרונה של לימודי ערבית, המורים המצחיקים ביותר בשכבה... נהדר ממש. אני זוכרת את משחקי הספיד המהירים כמו ברק שלי ושל וייס. פעם אני מנצחת, ופעם אני נותנת לו את הכבוד. ננה ואיווי מפריעים כל הזמן וגונבים קלפים (והכל בצחוק, לא בכוונה רעה), קופק עושה שטויות, ופליפה יושב לו מהצד, שותה קולה ואוכל בגטים עם צ'יפס. הכתה הזו היא בעצם תחילתה המשמעותית של המשפוחה - המשפחת הפיקטיבית הגדולה ביותר וסבוכת הקשרים ביותר בעולם, כאשר פליפה הוא ה-godfather של כולם. (אני אירש הכל, לא לדאוג, ולהתחיל להתחנפן). איווי עדיין נראית מצויין, עם שיער הרבה יותר קצר עכשיו, אבל בכל זאת, לא פחות טוב. היא מתחילה להרחיב מעט את אופקיה ולראות עוד אנשים חוץ מהקבוצה הקטנה שלנו, וזה טוב, כי כשנמצאים יותר מדי עם אותם אנשים, סביר להניח שזה לא יהיה טוב... ימים יאמרו...

אבל למרות הכל, צל מעיב על החיים הנהדרים האלו - בית הספר אינו מה שהיה פעם. רבים עוזבים אותו, וביניהם שלושה בנים שלא ישכחו במהרה: וייס, פליפה, וקופק.

~סוף הפלאשבק. תודה! אוף, שקט!~

כיתה ט' באמת הייתה משהו לא רע. כן, נו, בסדר, אז נדנדו לנו כל הזמן עם ההכוון, ואמרו לנו שזו ההחלטה הכי חשובה שנעשה בחיים שלנו (not!!!), אבל בסך הכל היה די בסדר, ואפילו מאוד מאוד נחמד!

הבעייה התחילה בכתה י'

~עוד פלאשבק אחד ואנחנו הולכים! גרר עליכם, תסתמו! פלאשבק~

תחילת כיתה י' (היי, אנחנו מתקרבים לימים של עכשיו!). איווי ו-hanyou אנוכי, נשארנו לבדנו, לאחר שזמן קצר לאחר פתחית השנה (שכמעט ולא נפתחה...), עבר גם ננה לאורט, ביחד עם ארבעת הבנים היקרים האחרים שלנו. אבל החיים ממשיכים לזרום, וההצגה לעולם לא נגמרת (אולי בעוד כמה מליוני שנים, כשהשמש תמות, ימים יאמרו...). אבל, בעייה. איווי ואני מתחילות להתרחק אחת מהשנייה. לא עובר זמן רב, ואנחנו רבות. משהו בקשר לזה שלא סיפרתי לה על מישהו שמוצא חן בעיני. מאוד מוצא חן בעיני. אבל אין מה לעשות, אני אשה סגורה, מופנמת ואדישה הנני... אחרי זמן קצר אנחנו משלימות. וכמעט מיד אחרי זה שוב רבות. הפעם - חוסר התעניינות מצידי בקשר להיעדרות מהלימודים שהייתה מלווה בחלה של איווי. ומנין אני אמורה לדעת שהיא באמת חולה ושלא סתם הבריזה כי הייתה עייפה? אבל הזמן עובר, ואנחנו משלימות שוב.

~סוף הפלאשבק, תודה לאל! -_-~

ועכשיו השאלה הנשאלת היא - מתי שוב? מתי יקרה המקרה, ירצה הגורל, ושוב נריב? אנחנו ממשיכות להתרחק, ואנחנו כבר לא מה שהיינו פעם. שתינו השתנינו, ולמרות שחלק מאיתנו לא מוכן להודות בזה, אנחנו עכשיו שונות בהרבה ממי שהיינו בעבר. אין יותר שתינו כגוף אחד עם אותם תחומי עניין ואותן מטרות לחיים - כעת יש אותי, ואותה. שתי נשים שונות להפליא ממי שהיו בעבר, ואחת מהשנייה. והשאלה האישית שלי היא: למה?

ועוד משהו קטן,

הו, youkai היה כל כך שונה מעצמו עכשיו כשהוא היה בכתה ז'... נקודה למחשבה. להרבהההההה מחשבה :)

הנה לכם דף שכתב inuyasha, ובו הוא מבקש עזרה. תיכנסו בבקשה ותגיבו, הוא באמת צריך את זה.

תודה לכולכם מראש, ותודה על ההקשבה.

אני מקווה שהכל יהיה בסדר.

המלה האהובה עלי לפוסט הזה: חלום. הסיבות שמורות במערכת (בי).

שלכם,

hanyou