אני כבר לא אני. אני לא מי שהייתי פעם. אני כל כך השתניתי, עד שאני כבר לא מכירה את עצמי.
לפעמים אני עוברת באיזה חדר ונתקלת בעצמי במראה ואני אומרת: "וואו, כמה שאני שונה ממי שהייתי פעם." לפעמים אני חושבת שאני יותר גבוהה, יותר רזה; לפעמים אני מסתכלת על עצמי ואומרת: "איך יכול להיות שאני כל כך לא פוטוגנית? כל מה שאני צריכה לעשות זה פוזה למצלמה."
ואז, כמובן, יש את הפעמים האלה (במיוחד אחרי שאני אוכלת...), שאני מסתכלת במראה ורואה את ה"בטן" הנפוחה הזו שצצה לה משום מקום ואומרת: "איך מישהו בכלל ירצה להסתכל עלי? hanyou, תסתכלי על עצמך!" ואז אני מתחילה לראות את כל הפגעים הקטנים. את כל החצ'קונים וונאבי, את הפנים המוזרים שלי, את עצמי. ואני לא מאמינה כמה שהשתניתי.
כל מי שבמקרה נכנס לבלוג הזה בטח חושב עכשיו שאני איזו פקצ"ה ממוצעת שמתלוננת על עצמה. אבל אני לא. פשוט אכפת לי מאיך שאנשים חושבים עלי. אני לא רוצה שבכל פעם שאנשים מסתכלים עלי הם יראו את החנונית של השכבה. אז זו שאולי מצליחה בלימודים, אבל הכיעור שלה בחיים לא יקדם אותה. אז זו שאלוהים נתן לה מוח פצצה, אבל גוף כמו אחרי הפצצה...
וככה אני רואה את עצמי מדי פעם. לפעמים הצד הפחות מכוער שלי מתגלה, ולפעמים הצד המגעיל יוצא במלוא עוזו מהמחבוא. למה אני לא יכולה להישאר בצורה הפחות גועלית שלי כל הזמן?
הרבה אנשים אומרים שאני נחמדה. ברור שאני נחמדה! לאנשים מכוערים אין מה לעשות חוץ מלהיות נחמדים! זה הדבר היחיד שעוד איכשהו נשאר להם בעולם הזה...
ולכן אני לא מאמינה שגם התאהבתי במישהו. למה שמישהו ירצה את האהבה שלי, כשיש מליון - אם לא יותר - בנות אחרות פי אלף יותר טובות ממני שהוא יכול "לדוג" בלי שום קושי. צריך לאסור על אנשים כמוני לאהוב...
אבל... אי אפשר לעצור את האהבה נכון?
אם היו אומרים לי בכיתה ז' שתוך ארבע שנים אני אהיה מאוהבת עד מעל לראש ב-youkai, הייתי צוחקת למי שאמר את זה בפרצוף. אהבתי פעם אנשים אחרים. עכשיו אני אוהבת אותם, אבל בצורה שונה. זה כמו נהר, שמתפצל לזרמים שונים. כל זרם שונה מהאחר. והזרם של האהבה שלי ל-youkai הוא הגדול שבהם, זה שתומך בכל השאר ונותן להם ממימיו.
אבל למה ש-youkai יתייחס אלי? למה שהוא בכלל יתסכל עלי? הו כן, הוא אמנם מסתכל, אבל אני לא רואה כלום בעיניים שלו. אני מתאמצת להביט לו בעיניים, לפגוש אותן בכל שיחה. הוא מחייך, אני מחייכת, אבל אין לו כלום בעיניים. והעיניים הן החלון לנשמה, ככה שזה בטח אומר שהוא גם לא מרגיש כלום, לא כלפי, בכל אופן.
אז למה לקחת את האומץ, לעשות את כל המאמצים כדי שנהיה לבד, ולומר לו, אם הוא גם ככה לא מרגיש אותו דבר? למה לענות את עצמי, אם אני יודעת שהוא לא אוהב אותי?
אני שונאת לכתוב פוסטים נוטפים שכאלה. שוקולטה צוחקת עלי כשאני עושה את זה (ציטוט: "הו, את כל כך מסכנה, את נחותה והוא לא! אויש זה ממש מטומטם!" שוקולטה, יום טיפוסי בביה"ס אחרי שהיא קראה את המכתב שהייתי צריכה לכתוב לו).
רק לידיעתך, שוקולטה, יש אנשים שאהבו את המכתב הזה. יש אנשים שמבינים מה אני מרגישה. יש אנשים שיודעים כמה קשה לי, וגם אם הם חושבים אחרת, הם לא אומרים לי את זה בפרצוף...
אני לא רוצה להתווכח איתך, אני שמחה שאת אומרת לי את זה (הממ... אני רואה פה סתירה רצינית בדברים שלי...), אבל בבקשה, תעשי את זה יותר בעדינות, גם ככה קשה לי.
אבל למה הגעתי לנושא הזה? אולי כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, על youkai. אני יכולה לזכור שעוד כמעט מתחילת השנה (קצת לפני יום השדה האחרון שהיה לנו), אהבתי אותו. זו הייתה השנה הכי קשה שלי בחיים, ולא בגלל הבגרויות, אלא בגלל הצורך לראות אותו בכל יום, מפני שאכן ראיתי אותו כמעט בכל יום. להיות עם האדם שאני אוהבת מ-8:00 בבוקר וכמעט עד אחר הצהריים (3:30), יכול בהחלט לגרום לאי נוחות ולאי שקט, לצד שמחה לא מובנת וחמימות נעימה (וגם מדי פעם צמרמורות). לא, אני לא חולה, לא במובן הפיזי של המילה. אני לא חולה, אני רק מאוהבת. יותר מדי.
עברתי על אלפי תסריטים שבהם אני אומר לו, אם נהיה אי פעם לבד. אלפי תסריטים, ואף אחד מהם לא מתאים. בכל אחד מהם אני רואה אותו נענה בחיוב, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על האפשרות השנייה. בפרוייקט מיכא"ל אמרו לנו שאם נרצה משהו מאוד מאוד, ונראה אותו קורה, אז הוא אכן יקרה. כמובן שצריך גם לעשות דברים כדי לקדם את זה, אבל קודם כל אנחנו צריכים לראות את זה קורה כמו שאנחנו רוצים.
אני מפחדת. מפחדת שלמרות שאני רואה את החלק הטוב, אני גם חושבת על החלק הרע. מפחדת שהחלק הרע הוא דווקא החלק שעתיד להתגשם.
אני לא יודעת להתמודד עם דחייה. אף פעם זה לא קרה לי. כשפחדתי שאני עומדת להידחות, עזבתי בעצמי או אפילו לא ניסיתי להתקבל. מה יקרה אם youkai יידחה אותי?
אני מפחדת.
ושאלוהים יעזור לי, הפחד הזה עלול להוביל למשהו לא טוב...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou