אני לא רוצה אהבה, כי אהבה כבר יש לי. קראתי פעם בבלוג של מישהי שהאהבה שלי למישהו היא שלי, ואף אחד לא ייקח אותה ממני אם אני לא רוצה לתת אותה. ואם הוא לא רוצה לקבל אותה, אז זה הפסד שלו. מה שאומר - לי כבר יש אהבה, אז אני לא יכולה לרצות את זה.
אז מה אני רוצה? אותו? את youkai? מה זה אותו? מי זה youkai? האם הגוף שלו זה מה שאני רוצה, האם זו הגשמיות לשמה שמעניינת אותי?
לא.
חד וחלק - לא.
אני לא רוצה אותו בגלל הגוף היפה שלו. אני לא רוצה אותו בגלל העיניים המדהימות שלו. אני לא רוצה אותו בגלל הקול המושלם שלו. אני לא רוצה אותו בגלל זה.
אני רוצה אותו בגללו. בגלל מי שהוא. מפני שהוא מי שהוא, ולא מישהו אחר. אני רוצה אותו כי אני אוהבת אותו - את מכלול הרגשות וההרגשות שמהווים אותו.
זה כל מה שאני רוצה. קשה כל כך? כשאני מציגה את זה לעצמי ככה - זה לא. הבעייה היא שאני בערך היחידה שעושה את זה. אולי גם הוא היה עושה את זה אילו ידע. אולי, ואולי לא... אבל אני בטוחה שהוא היה עושה את זה, כי אני לא יודעת איך הוא חושב. ולמרות שהתוספת של הגוף היא אולי נאה ולא לגמרי מיותרת, אני מאוהבת באישיות שלו, באדם שהוא. ולא, לא בסוג האדם שהוא, כי אז הייתי מתאהבת בכל בן-אדם מהסוג הזה. אני מתכוונת לאדם האינדיבידואלי שהוא.
אני אוהבת אותו!
אהבה ללא גבולות וללא סייגים מכל סוג שהוא!
ובא לי להתפוצץ...
הה... זה היה משחרר...
ועכשיו אני מרגישה באמת שאני רגועה כשאני אומרת: "אני אוהבת אותו." זה מעלה לי מין חיוך כזה על הפנים :)
עוד אות נוסף לרשימת האותות. היום חלמתי חלום. אני אספר לכם את הסוף שלו, גם משום שאני לא זוכרת את ההתחלה, וגם משום שזה החלק הקריטי. טוב, אז ככה:
אני רצה מהאורוות של הסוסים לבניין המועדון של האורווה. מסביב לדלת עומדים מלא ערסים שיורקים סביב ומסתכלים עלי במבט מלגלג שכזה. אני עוצרת בריצה לפני הדלת ועושה חרקה על הרצפה, ואז אני נכנסת פנימה. מרגע שאני בפנים, אני רואה שאני נמצאת בתוך הבית של סבתא שלי, בפינת האוכל. "נו טוב," אני חושבת "מילא, אם אני כבר פה, אז אני כבר פה." ואז אני רואה מישהי שהיא כמו עובדת סוציאלית כזאתי (אולי אחת היועצות בביה"ס, אני כבר לא זוכרת...), מדברת עם מישהו. אני פונה הצידה, למקום שאם מישהו היה פעם בבית של סבא וסבתא שלי הוא יודע שיש בו דיפ פריזר. בכל אופן, ליד הדיפ פריזר עומד לו לא אחר מאשר youkai בכבודו ובעצמו :) איזה אושר.
אז שמתי לב שאמא שלי קוראת לי, ושהשעון שלי עם אפקט "הנודניק" כבר מצלצל בשיא המהירות. אמא שלי אמרה לי שהיא קראה לי במשך עשר דקות כדי שאני אקום וכדי שאכבה את השעון המעורר. אני חושבת שאם לא הייתי רואה את youkai באותו רגע, לא הייתי מתעוררת מהחלום עד שכן הייתי רואה אותו.
מוזר. בכל מקרה, הרי לכם שיר דפוק שכתבתי אתמול+היום:
ביום אחד/hanyou
אני רואה אותך
הולך לאיטך
לא מסתובב להביט לאחור
אך לפתע פתאום
אתה עוצר במקום
מסתובב ומתבונן עלי
אולי אני רואה רק את מה שעיני רוצות
ולא את מה שקורה באמת
האם דמיון יכול להצית מבט כמו שאני רוצה לראות
ולגרום לי לשמיים לעלות?
יש לי תקווה
עמוק בתוך הנשמה
יש בי אהבה
שרק הולכת וגדלה
יש לי אמון, שיום אחד אומר לך
עד כמה אני אוהבת אותך,
יום אחד אומר לך!
בכל יום בכיתה
אני פוגשת בך
אתה עדיין לא יודע דבר
אבל הכל ישתנה
ביום אחד יפה
כשסוף כל סוף אדע מה לומר
אולי הפה שלי יאמר את מה שיש לי להגיד
לפני שהמוח שלי יחשוב
אולי אמצא את הרגע שבו אתה תקשיב
ורק אחרי שתשמע תגיב
יש לי תקווה
עמוק בתוך הנשמה
יש בי אהבה
שרק הולכת וגדלה
יש לי אמון שיום אחד אומר לך
עד כמה אני אוהבת אותך
יום אחד אומר לך!
ראיתי את הגב שלו היום, כשיצאתי מכיתת סוציולוגיה והלכתי לכיוון השער הראשי. הוא לא הסתובב אחורה, ולא ראה אותי. אפילו לא דיברנו היום, אבל אני יודעת שתמיד יש את מחר.
המלה האהובה עלי לפוסט הזה (כן, אם hanyou שמה את המלה האהובה עליה, היא בהחלט חזרה לשיגרה, לפחות לעת עתה...), היא: אפקט ה"נודניק"
תודה לכל מי שהגיב לפוסט הקודם, למי שהיה מגיב, ולמי שאפילו חשב להגיב :)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou