הקליפה שלי כבר לא מרגישה שום דבר. היא רק עור, ועצמות, וגידים, ובשר, ושומן, וכלי דם, ורקמות אחרות, שלא קשורים אלי בכלל. יש לי חושים, ואני יכולה להפעיל את הקליפה הזו לעשות מה שאני רוצה, אבל אני לא מרגישה שום דבר שהיא מרגישה.
הלכתי אתמול לשיעור רכיבה. ניסינו לעשות קפיצות. אני רכבתי על סייח, והוא נבהל מאיזו עגלת חציר שעברה, ועבר לדהרה מהירה (או בשם המקצועי - גאלופ). אני, שמעולם לא התנסיתי בגאלופ, וגם די הייתי עסוקה במחשבות אחרות על דברים רחוקים משיעורי רכיבה (ים...), לא הצלחתי להחזיק מעמד על הסוס, ונפלתי. הרגליים האחוריות שלו בעטו לי ביד שמאל, וזו הסיבה שכרגע אני כותבת רק עם יד אחת. לא, לא שברתי אותה, אבל משום מה אני לא יכולה להזיז אותה. אבל לא כואב לי. משום מה לא הנפילה, ולא המכה שקיבלתי הכאיבו לי. אני כבר לא מרגישה כלום בקליפה שלי. או שאולי אין כאב שיגבר על תודעת הכאב האחר שלי. זה שבלב...
אותו הדבר עם רעב. אני לא מרגישה אותו יותר. כמובן, הבטן שלי עושה את הקולות האלה מדי פעם, אבל זה לא מעורר שום תחושה אצלי. הקליפה אולי רעבה אבל הנפש... הנפש שלי כבר מעל לכל זה... אז אני אוכלת פעם ביום, כדי להחזיק את הקליפה בחיים, אבל חוץ מזה אני לא צריכה יותר כלום. אני חושבת שירדתי הכי הרבה בחיים שלי מאז יום שלישי שעבר - ארבעה קילו. זה זמן די קצר לרדת בו ארבעה קילו, לא? אבל לי זה כבר לא משנה... הנפש שלי כבר לא רעבה לאוכל, היא גוועת ברעב למשהו אחר... אני - בתור הנפש שלי, לא הקליפה - רוצה את ים. רק את ים, ולא אף אחד אחר... אם הוא רק הייתה לו אהבה אלי, הייתי שותה אותה כמו גמל שהגיע לנווה מדבר אחרי חמישה חודשים ארוכים בין הדיונות החוליות. אם הוא רק היה מתיר לי, הייתי נותנת לו את כל האהבה שיש לי. את הכל... אבל הוא לא...
לעזאזל, אני כל כך אוהבת אותו, שאני לא יכולה להתרכז בשום דבר אחר חוץ ממנו; מחשבות על מה שהוא עשוי לעשות עכשיו; הרהורים לגבי האפשרות שאולי הוא חושב עלי, תקוות שהוא חושב עלי; ניסיון לדמין אותו ישן, אוכל, שותה, יושב מול המחשב, הולך לביה"ס; כאב על הרגל שלו... כן, את הכאב הזה אני יכולה להרגיש, לא כואב כמו שלי - בכל זאת, הוא לא שלי - אבל עדיין צורם...
אני אוהבת אותו, ושאלוהים יעזור לי. המלאכים שלו לא אמורים לציית למה שהוא אומר? אולי אלוהים פקד עליו דווקא לא לאהוב אותי... אולי הוא אוהב מישהי אחרת...
הרבה אנשים אמרו לי לחכות. אמרו שזה הגיע במפתיע, שים לא היה מוכן לזה... אני לא יודעת. הוא תמיד היה אדם הגיוני, בכל מצב, אז למה לא עכשיו? אולי הוא יודע מה הוא אומר כשהוא אומר שלא נראה לו?
אומרים שחלומות מגלים את העתיד. אם ככה, למה החלום שבו הוא מנשק אותי לא התגשם? אולי זה עוד לא הזמן... אולי אף אחד מאיתנו עוד לא ממש מוכן... לתת לזה זמן, זה מה שאנשים אומרים לי. אני יכולה לשנות את זה, הם מוסיפים.
כן, אני יכולה לשנות את זה, השאלה היא איך? איך אני אוכל לשנות את זה מבלי להשפיע על זכות הבחירה החופשית שלו? אם יש משהו שאני בהחלט לא רוצה לעשות, הרי שזה להשפיע עליו לעשות משהו שהוא לא רוצה.
אולי הוא פשוט לא רוצה לפגוע בי ולומר לי שיש מישהי אחרת בחיים שלו. אולי בגלל זה הוא אמר לי הכל בצורה עדינה כל כך... אם רק הייתי יודעת מי זו... אולי הייתי מוצאת דרך להעביר אליה את כל האהבה שלי כדי שתתן אותה לו במקומי. ככה לפחות הוא גם היה נהנה ממנה... ככה לפחות מישהו (או שני מישהוים), היו מאושרים...
זה מכתב, שרציתי לשלוח לו לפני שגיליתי שהוא כן קרא את ההודעה באיי סי. המכתב הזה כמובן לא יישלח אליו, כי כבר אין בו צורך, ים הבהיר את עמדתו... לכן אני חושבת שאתם יכולים לראות אותו:
ים
קודם כל – אם לא חשוב מכל – אני מצטערת. אני מצטערת, כי אתה לא אמור לשמוע את המילים האלה ממני, אתה תבין בהמשך.
הכל התחיל לפני הרבה זמן, בשאלה פשוטה שאירית שאלה אותך ב-ICQ. היא שאלה, בשביל הצחוק, אם אתה אוהב אותי. ואתה אמרת שאני באמת אחלה, אבל אתה לא. אני לא יודעת אם אתה זוכר את זה, אבל אני מעולם לא שכחתי. כי משם הכל התחיל. מאותו יום, כבר לא הבטתי בך באותה צורה. לא ידעתי אז, למה הדבר יוביל, ואולי הייתי קוטעת את זה לפני כן, אם הייתי יודעת. אבל כמו שלא שכחתי את השאלה ההיא – ויותר מכך – את התשובה לאותה שאלה, ככה גם לא שכחתי דברים אחרים. לא שכחתי את המחוות הקטנות שלך, שנראו לי כמו כל העולם. אני אף פעם לא אשכח את היד שהושטת לי אז, ביום השדה ההוא, כדי לעלות מהשביל הבוצי; או את המעיל שהלבשת עלי בחנוכה, ביום שהפעלנו את התחנות – רק כי היה לי קר; או את החיבוק שהענקת לי – אמנם מתוך צחוק – כששקד אמר בשיעור אנגלית שאני מרגלת לפני שערכנו את הוויכוח ההוא. ברור לי שלא הייתה לך כל כוונה אז, אבל אני רק דמיינתי לי איך יהיה החיבוק הבא שתיתן לי – אם הוא יהיה אמיתי. אני עדיין מנסה לחשוב עליו. אני גם לא אשכח את הפעם ההיא שאמרת לי (אני חושבת שזה היה בשיעור חשבון או אנגלית), שאני העונג הקטן שלך. נכון, לא התכוונת לזה ברצינות, אבל אני – כמו תמיד, אתה יודע – לקחתי את זה ברצינות, וזה חימם לי את הלב. או את הפעם ההיא – את זה אני בהחלט לא אשכח – שהחזקת לי את היד כדי לחמם אותה. אני יודעת שאת כל הדברים האלה עשית מבלי לדעת בכלל לאן אתה נכנס, לאיזו צרה תביא את עצמך, אבל אני אזכור אותם לתמיד. אפילו את הפעם ההיא, רק לפני כמה ימים, כשבאת ושאלת אותי אם הכל בסדר. הנדיבות שלך, איך שאתה עושה הכל תמיד במין אבירות שכזו, נחמד לכולם, תמיד עושה את מה שמבקשים ממך – אם מבקשים יפה (ולפעמים גם מנדנדים מספיק), כל זה גרם לי תמיד לשאול את עצמי איך זה שלא כל הבנות הולכות אחריך כמו מכונות. איך זה שהן לא בוהות בגב שלך כשאתה הולך בכיוון ההפוך להן, שהן לא חושבות אלפי פעמים על לנסות – רק לנסות! – לתפוס מקום לידך, איך הן לא פוחדות שאם הן יביטו עליך הן יימסו, שאם העיניים שלהן יפגשו את העיניים שלך הכל יתגלה? איך זה שלא כל הבנות הולכות אחריך בגוף מתוח, מוכנות לנוס על נפשן מרוב ביישנות ופחד, ואחרי זה בבית מנסות לשחרר שרירים תפוסים? איך זה שהן לא מפסיקות לבכות מדברים קטנים, כי אתה אף פעם לא בוכה מהם, עד שגם מהדברים הגדולים הן לא יכולות לבכות; שהן לא חושבות על הרגע שבו תתגייס, והיו מוכנות לעשות הכל כדי לומר לך שתבטיח להן שלא תמות, כי אז זה יהרוג אותן? איך זה שלא כל הבנות כועסות על המראה החיצוני שלהן ויודעות שהוא לעולם לא יהיה טוב מספיק, שהן לעולם לא יהיו ראויות מספיק לך; שהן לא שוכחות הכל על פמיניזם ורק רוצות שתאהב אותן? איך זה שלא כל הבנות חושבות שאתה האדם המושלם ביותר בעולם, אבל אין להן אומץ לומר לך את זה בפנים? איך זה שהן לא סותמות את הפה של כל מי שאומר שהן אוהבות אותך רק משום שהן מפחדות שאנשים יידעו שזה נכון? איך זה שלא כל הבנות מתאהבות בך?
בחיי שאין לי תשובה על זה, ים, אבל אני יודעת שאני כן כל זה, ועוד הרבה יותר.
אז, ביום חמישי, כששאלת אותי אם משהו קרה, אם הכל בסדר איתי, רציתי לומר לך שכן, משהו קרה ושלא, לא הכל בסדר איתי. האמת היא, ים, האמת היא שביום שלישי שלחתי לך הודעה ל-ICQ. הודעה שאמרה משהו כזה:
There are no angels in heaven – they all followed you here"
זוכר את המשפט הזה? זה שכתבתי ליד הציור שלך? כן, הציור שלך.
But, because there are no angels in heaven, there was nobody there to tell god all I want is you
זה המשפט השלם... אני אמרתי את שלי, עכשיו אני מחזיקה אצבעות..."
כן, אתה עלית על העובדה שהציור ההוא היה ציור שלך, ואני ניסיתי להכחיש. אני לא אנסה עוד. במשך חמישה חודשים היא צמחה בתוכי, האהבה אליך. ועכשיו זה כבר נעשה כואב מדי. התקפי הדיכאון הללו – זה התוצאה של הניסיון לרסן את האהבה הזו ולשמור אותי בפנים. לא ראית את ההודעה הראשונה ששלחתי לך, זו למעלה – או כך אני מאמינה ומקווה, כי לא ענית – ולכן אני שולחת את ההודעה השנייה, הזו, שבוודאי תבהיר יותר את המצב.
ים, חשבתי על זה הרבה, ואני יודעת שהסיכויים שלי הם לא גדולים, לא במציאות שלנו בכל מקרה. אני זוכרת שאמרת שאני אחלה, אבל שאתה לא אוהב אותי בתשובה לשאלה של אירית. ניסיתי לחשוב את מי אתה כן אוהב, כדי שאוכל לדמות לה. חשבתי שזו עדי, וזו לא הייתה. אולי זו דנה, או נועה, או נועה השנייה, או חגית, או בעצם כל אחת שאתה נחמד אליה, שזה בעצם כולן. ואני יודעת שהן כולן הרבה יותר טובות ומוצלחות ממני. אני יודעת שאני לא קיבלתי מחצית מהיופי שלהן, ושאני לא חכמה במיוחד או כשרונית במיוחד, אבל אני מנסה. אני מנסה שלא לקבל בשמחה את המחמאות שאנשים חושבים שמגיעות לי, משום שאני לא רוצה שתחשוב אותי ליהירה. אני מנסה להיות נחמדה לכולם כדי שלא תחשוב שאני מגעילה. אני רוצה להיות שמחה כל הזמן כדי שתמיד תראה אותי מחייכת. ואני מנסה לקחת את החיים בקלות כי אני זוכרת שפעם אמרת לי לעשות את זה. אבל אני לא מצליחה. בעצם, כמעט בכל פעם שאתה רואה אותי אני נראית כמו מישהי שלא ישנה יותר מדי זמן ושכל החיים שלה עצובים. אני כל כך לא רוצה שתראה אותי ככה, אבל בכל פעם שאני רואה אותך באופק, הלב שלי מזכיר לי – לפעמים בקפיצה ולפעמים בשקיעה, אבל תמיד בהחסרת פעימה – שאני בחיים לא אהיה מספיק טובה. שאם יש משהו בחיים שלי שאני לא אשיג, זה את האהבה שלך.
צלצלתי אליך ביום שישי, ואתה לא ענית. ואחרי זה היו לי שתי שיחות שלא נענו ממך, וגם הודעה עם קולות רקע מוזרים. ואז אני צלצלתי אליך בחזרה, ואתה ענית. אני יודעת, כי אני אף פעם לא מוחקת שיחות ממך בהיסטוריה של הטלפון שלי. בשבילי זו זכות לדעת שבכל פעם שהחברה מאפסת את השיחות, יש לי לפחות שיחה אחת ממך. חשוב על זה: יום אחד, רק יום שישי שלא ראיתי אותך, וכבר הייתי צריכה לראות אותך שוב. ולמזלי, היה לי גם תירוץ – העבודה בהיסטוריה. נכון, באמת הייתי צריכה להתכונן איתה, אבל לא הייתי זקוקה לה לזה, כמו שהייתי זקוקה לה כדי לראות אותך. אתה באת, ואני רציתי לקום ולקחת ממך את העבודה. אבל לא יכולתי, כי השרירים שלי היו מתוחים וקפואים, וכי ידעתי שאם אני אנסה לעמוד, אני אפול לפני שאני אגיע אליך. אז ישבתי שם כמו גולם.
אחרי זה התקשרתי אליך, הייתי מוכרחה להסביר לך את זה בצורה הגיונית כלשהי, ומה שאמרתי לך היה ההסבר היחיד שהיה נכון, למרות שהוא לא היה כל האמת. ישבתי אחרי זה שעה בחושך וחשבתי למה לא אמרתי לך. ואז הבנתי, שאף פעם אתה לא תאהב אותי בחזרה. וזו הסיבה שאני לא אמרתי דבר.
וזה מוזר, כי החברים שלי, למרות שהם לא יודעים שאותך אני אוהבת, איכשהו הם משוכנעים שאתה תאהב אותי בחזרה. אני לא מבינה אותם, ים. אבל בזמן האחרון אני גם לא מבינה את עצמי. אני רק יודעת מה יש לי ומה אין לי. יש לי אהבה גדולה אליך, ואין לי אותך. צדק מי שאמר שאפשר לקבל רק מחצית עולם.
ועכשיו, אם עוד לא הבנת על מה הצטערתי בהתחלה – אני מצטערת שלעולם לא אהיה טובה מספיק, אני מצטערת על הזמן שאבד לך בקריאת המכתב הזה, ואני מצטערת על שבכלל הערתי אותך לנושא. סלח לי, כי אני אוהבת אותך.
hanyou.
זה בהמשך לפוסט הקודם - הפריחה ההיא... האמת שזה סאקורה, כלומר, פריחת הדובדבן... אבל זה עושה את אותו אפקט עצוב ויפיפה...
תודה על ההקשבה ועל התגובות התומכות מהפוסט הקודם...
המלה האהובה עלי לפוסט הזה: ים. כן, פעם נוספת, זה יישאר פה הרבהההה זמן...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou