לא האמנתי שזה יקרה, אבל עשיתי את זה. באתי היום לביה"ס, וגיליתי שעשיתי את זה. אני לא מאמינה שהצלחתי!
סוף כל סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי כל ההכנות, האימונים, הנסיון לזכור הכל ולא לשכוח הכל כשאני אביט בו, אעמוד מולו, אתמודד איתו, אהיה איתו במשך יותר משעה...
אני לא מאמינה שסוף כל סוף עשיתי את זה!
וזה ירד לי מהלב כמו אבן שמחצה אותו כבר הרבה זמן. זה מאחורי :) סוף כל הסופים...
כלומר, מסתבר שעשיתי את זה כבר לפני שבוע, כשרק הוצאתי את זה בפעם הראשונה בכתב, אלא שלא ידעתי מזה. במשך השבוע הזה זה פשוט שכב שם בצד, אני לא ידעתי מזה, אף אחד אחר לא ידע... פשוט בזבוז של זמן, אם ישאלו אותי... אבל לקח גם זמן לבדוק את זה.
אבל זה היה שווה את זה, וזה גרם לי להיות כל כך יותר מאושרת!
כי אני יודעת שעכשיו, עם החיזוק הזה שקיבלתי מהחיים (אחד מיני רבים...), אני גם אוכל לעמוד מול ים, מאושרת מתמיד ומחייכת.
כן,
אני קיבלתי 100 במבחן המגן בהיסטוריה.
ואני עדיין לא מאמינה...
אני רק מקווה שתהיה לי כזו הצלחה גם עם ים...
ועכשיו לפוסט האמיתי. הגעתי היום לביה"ס, והסתבר שלא היה לנו שיעור לשון, כי המורה נתקעה בפקק. היא הגיעה רק לקראת סוף השיעור, ושאלה אותנו אם אנחנו רוצים ללמוד. אתם יכולים לנחש שהתשובה שלנו הייתה פה אחד: "לא!" אז היא נשארה עוד כמה דקות כדי לנהל דו שיח צעקני עם מישהי (בהמשך לדו שיח צעקני שהיא ניהלה איתה ביום שישי...), ואז הלכה מהכיתה.
בשיעור היסטוריה גם לא למדנו, כי המורה רק החזירה את מבחני המגן שלנו (אני לא מאמינה שים קיבל ציון נמוך ממני! אני אציע לו עזרה ^^), ואז אמרה לנו להוציא דף ועט ולכתוב מה נעשה כשנגיע למבחן הבגרות. אני, שהייתי במצב רוח המתאים לשטויות, התחלתי לכתוב את: "המדריך באורך דף לנבחן הארצישראלי המצוי." זה היה משהו דפוק לאללה, אבל המורה התעקשה שאני אקרא אותו. אני בתגובה עשיתי לה פרצוף של: "מה פתאום?!" וביקשתי מילד אחר מהכיתה שיקרא את זה בשבילי. נו, אז הוא קרא, ואני חיפשתי איפה לקבור את עצמי, כשהמורה אמרה שלא סתם היא מבקשת ממני לקרוא את מה שכתבתי ראשונה - שילדים שקיבלו 100 במגן יודעים מה הם עושים, שכולם צריכים ללמוד ממני בלה בלה בלה, יאדה יאדה יאדה... אני שונאת כשהם עושים את זה, המורים. אני פשוט שונאת את זה. למה אני תמיד חייבת להיות הדוגמה של הכיתה? אני לא איזה כליל השלמות או משהו... אף פעם לא חשבתי שאני כזו, ואין טעם שמישהו יחשוב שאני אלוהים בלימודים (כי כולם יודעים שים הוא אלוהים ^^).
אז די כבר, שיפסיקו עם זה! זהו, בפעם הבאה אני לא אכתוב כלום. מזל רק שים לא היה שם, אחרת אני הייתי מתה :).
באמת, ים לא היה היום בכיתה. ולמה, נשאל כולנו? טוב, כי הוא עומד להנות מהבגרות שלו מחר (בהצלחה גם לנו'ש שעושה את אותה בגרות מחר :) בהצלחה מכל הלב). אז בתור רשות התירו להם לשרוץ כל היום במעבדת המחשבים במקום ללמוד. והוא לא הפסיד הרבה בעצם, כי לא למדנו בכלל בשיעורי לשון והיסטוריה, ואחרי זה היו לנו שעות בחירה, שבהן הם גם ככה אמורים ללמוד מחשבים, ואחרי זה התבטל לכיתה שלנו שיעור ספרות והיה אמור להיות שיעור ספורט, שהוזז משעה שמינית לשעה שישית (היו שני שיעורי היסטוריה, למי שגם טרח לעשות חישובים...), אבל אני מניחה שכולם פשוט הבריזו. אפילו אני הלכתי (למרות שאמרתי למורה שאני הולכת בגלל היד שלי - היא אפילו שינתה את הצבע שלה!).
וזהו. מה שאומר שלא ממש יצא לי לראות אותו היום חוץ מכשהוא הלך לקבל את הציון שלו, וכשהוא עבר בשביל שבין המעבדות השונות. אבל אני בטוחה שהוא ראה עד כמה בדיוק אני שמחה. אני מאוד רוצה שהוא יראה שהאהבה שלי אליו חזרה להיות אהבה שמחה ולא אהבה מלוכלכת ועצובה כמו שהיא הייתה עד עכשיו. אני מרגישה שזו האהבה האמיתית - זו שאני שמחה בה - ולא האהבה האומללה והקודמת, שבה הייתי יותר פתטית מאשר מאוהבת. אני כל כך שמחה שזה השתנה... אני מקווה שים ראה את השינוי הזה בי, וכמו שנו'ש אמרה (ואמרה טוב): אני מקווה שהוא יפקח את העיניים שלו סוף סוף - הוא הרי אמור להיות חכם :).
היום אחרי ביה"ס דיברתי עם ננה, והגענו למסקנה שאנשים שנופחים את נשמתם זה פשוט עניין מצחיק. ולא, אנחנו לא מדברים על אנשים שסתם מתים להם באמצע הרחוב כי מישהו שיחק ב-GTA וירה להם בראש ויוצא להם מלא דם מהצוואר (שזה דבר מצחיק כשלעצמו...), אלא אנשים ש"נופחים" את נשמתם - תרתי משמע. נופחים, במובן של "מפריחים", של "משחררים", של... טוב, אתם כבר הבנתם את הרעיון. עכשיו, תארו לעצמכם מישהו "נופח את נשמתו"... זה לא מצחיק?!
אני לא יודעת, אני פשוט לא יכולה שלא להעלות גיחוך אפילו עכשיו למשמע במחשבה על כך בלבד :) וכשדיברתי עם ננה זה היה הרבה יותר מסתם גיחוך - אני והוא פשוט נשפכנו בטלפון. אני כבר הייתי עם הראש ברצפה, אוחזת בטלפון כל כך חזק כדי שהוא לא ייפול לי מהיד. זה היה אחד הדברים הכי מצחיקים ששמעתי עד היום. מרוב צחוק התחלתי לבכות, וזה היה עוד יותר מצחיק :)
בקיצור, עבר עלי יום מצחיק מאוד, מאושר מאוד, ואני מרגישה נפלא שככה הוא היה.
אה כן: אם ההתחלה של הפוסט הזה גרמה לכם לחשוב שהעניין עם ים היה זה שבו הצלחתי, אז הצלחתי במשימתי. אם לא, אני אחזור לנסות בפעם הבאה. אני יודעת שברגע שאני אומר לו את מה שאני רוצה לומר מתוך הגיון, אני אהיה אפילו יותר מאושרת...
זה הכל להפעם, אני אלך לי לעשות דברים אחרים (מאחר ואת השיעורים של השבוע כבר סיימתי...).
המלה האהובה עלי להיום היא (נו מה אני אעשה, יש שתיים :\): ים, כמובן...
והיסטוריה. איכסה, אבל טוב שנגמר...
יום נעים לכולנו!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou