ביום שני בערב ראיתי סרט עם החברים שלי (הממ... מעלה רשימה: ג'וזי, נו'ש, שוקולטה, ננה ואנוכי). ראינו את "יעד סופי" שזה בערך סרט אימה שמפחיד רק בקטעים המוזרים שבו, ובעובדה שהוא לא ממש עשוי כמו שצריך. כלומר, אין אפקט הפתעה וכאלה (או שרק לנו לא היה כי שוקולטה וג'וזי סיפרו לנו כל מה שקרה? הממ... נקודה למחשבה ^^).
בכל מקרה, נהנינו מאוד (לפחות אני), ואני וננה צחקנו בקטע שאיזה אחד שם התחיל להיחנק מהמים ואמרנו עליו שהוא "נופח את נשמתו"... חיחי :)
בכל מקרה, היום שאחרי היה טיפה יותר רגוע. אם לומר את האמת, אין לי ממש מושג איך הוא היה כי קמתי רק באיזה ארבע וחצי. עכשיו, לכל מי שאמר בפוסט הקודם שאני אובססיבית, אז הנה משהו שבאמת מפחיד אותי: אם לומר את האמת אני קמתי מוקדם יותר בבוקר של אתמול, אבל בכל פעם חזרתי לישון. הנקודה היא שבכל פעם ש"איבדתי את ההכרה" לטובת השינה, המחשבה הברורה האחרונה שאני זוכרת זה "ים" מהדהד לי בראש... אני מתחילה לפחד מעצמי... אני צריכה לראות אותו, אולי ככה האובססיה תיחלש טיפה. אבל היי, אין הרבה דברים רעים בלהיות אובססיבית, נכון? :)
בכל מקרה, כשכבר קמתי, ישר באתי למחשב כדי לראות אם קיבלתי אי אילו הודעות ממנו, אבל לא, הוא לא היה... נו מילא, קורה... זה רק יגרום לי להיות מאושרת יותר מחר, כשאני אראה אותו בביה"ס (כן, שוב, רק ביה"ס-החקלאי-על-שם-הברון-אדמונד-דה-רוטשילד לא נמצא בחופש משום שהוא מחזיר ימי שביתה... ברר עליהם...)
הלכתי לישון דווקא מוקדם אתמול - משהו כמו 11:45 או משהו בסגנון...
בבוקר שאחרי זה העירו אותי בערך בשש, כי אנחנו, כמו כל משפחה ישראלית טיפוסית, חנונית וממוצעת, הלכנו לקטיף דובדבנים... איכסה. לקחתי איתי את הדיסקמן ואת BoA ו-Do As Infinity, וכל הדרך שמעתי אותם. אנשים התחילו להסתכל עלי במבט מוזר, על הילדה הזו ששומעת דברים מוזרים בfull volume... נו מילא :) שיבושם להם ^^.
פגשנו שם איזה ידיד של אמא שלי מביה"ס והבן שלו שהוא צעיר ממני במשהו כמו חמש שנים, אבל הוא נראה הרבה יותר ילדותי. הוא ואח שלי הקוף התחילו לזרוק עלי דובדבנים, אז אני אמרתי: let the sakura wars begin!!! (כש-sakura = פריחת הדובדבן, דווקא התאים ^^). זה אמר שנהייתי ממש מגעילה - לקחתי דובדבנים, אכלתי אותם, ועשיתי מהפה שלי תת מקלע של גרעינים. אחד אפילו נכנס לאח שלי הקוף לתוך החולצה ולקח לו איזה רבע שעה להוציא אותו. אז הנה לכם משחק נחמד - מלחמות הסאקורה :). כשראיתי שזה לא עובד, לקחתי מקל מעץ אחד והתחלתי לעשות להם פוקים. זה היה יותר נחמד - בזה לא פספסתי. כמעט :)
אחרי זה הלכנו לכינרת, למרות שאני לא ראיתי מים. אכלנו (אני חוששת שעליתי את כל הארבעה קילו שהורדתי בשבועיים האחרונים... באסה :\), ואחרי שדיברתי עם shoseijutsu חזרנו הביתה.
אה כן, נתקענו בפקקים במשך משהו כמו שעתיים, וכשהגענו הביתה היינו חייבים לעמוד בתור לשירותים (תחשבו, ארבע נפשות מאוד לחוצות, שצריכות להתנקז לשלושה שירותים בבית, רמז - זה לא קל...)
אחרי הרגיעה, הלכתי לראות קצת קומדי סטור (i'm judy surprise... חיחי, בטח כתבתי את זה בשגיעוט קטיו ^^). אז אמרתי לעצמי: "אם נשארתי עד עכשיו, למה לא לראות גם את משפחת סימפסון, וגם את לגעת באוכל, וגם את דרו קארי?" ובערך באמצע משפחת סימפסון, אמרתי לעצמי: "אם אני כבר כאן, למה לא להביא גם גרעינים?" והבאתי. אכן, אני חוטאת!!! אני פשוט צריכה לשים מחסום על הפה... הבעיה היא שאני תמיד חושבת שממחר... ממחר אני כבר אדע לומר לא לסמים... אה, סליחה, לאוכל... :)
אבל די, אחרי דרו קארי, לפני שהתחיל חברים, אמרתי: "די, אני לא יכולה יותר. אני חייבת לכתוב היום משהו בבלוג..."
ותנו לי לגלות לכם עוד משהו - היה גם פוסט שאמור היה להיקרא "הבקרוב" שיספר על כל מה שאני עומדת לספר עליו בפוסט הזה, אבל הוא לא פורסם, כי האינטרנט נתקע ברגע האחרון, והעיפו אותי מהמחשב בטענה שצריך לזוז כבר (לא משנה שנתקענו בבית איזה חצי שעה אחרי זה...)
אבל בסך הכל היה לא רע, ואפילו יצא לי לצלם כמה כבשים לננה (למרות שעם כישורי הצילום הנוראיים שלי בטח אי אפשר יהיה ממש לזהות שם את הכבשים...) נו מילא, יהיה טוב :)
אני אסיים להפעם, בדרישת שלום חמה לכולכם!
אחלו לי הצלחה, בקרוב אני והוא נדבר, שיחה ארוכה ארוכה, והפעם אני גם אומר משהו :)
המלה האהובה עלי לפוסט הזה: sakura!!!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou