אליזבת התעוררה בחושך. הבוקר בהרים הגיע מאוחר יותר מאשר בכפר והיא הייתה בטוחה שבכמה מקומות ממזרח לרכס כבר זרחה השמש, על אף האפלולית שררה כאן. היא זכרה שהיה שביל בקרבת מקום שהוביל לשטח כלשהו, ורצתה לבדוק לאן בדיוק הוא הוביל. היא קמה אפוא, והלכה דרכו.
היא לא התאכזבה מהניסיון. לאחר כמה דקות של הליכה נעלמו משני צידיה קירות האבן של ההרים, ונתגלו בפניה השמיים, מציצים מבין פסגות של הרים שהיו רחוקים כמה מאות רגליים ממנה. זוהר חלוש מאוד של זריחה החל להופיע מולה. היא התיישבה וצפתה בזריחה המקסימה בעודה עיוורת לסובב אותה.
סר בארנדווין העיר את כולם כמה דקות לאחר שאליזבת נעלמה מהעין. הוא לא פסח גם על ג'ורג', שהתעורר במעין קפיצה קטנה, כאילו מישהו תפס אותו ישן בזמן משמרת. הוא עדיין לא הבין שאם הוא רוצה שרגלו תחלים, הוא צריך מנוחה.
הוא הביט סביבו בשעה שקם, וראה שכולם מכינים את סוסיהם ואוספים את מה שנשאר מפוזר אתמול בלילה על הקרקע למקומו. בזעף על כך שהניח לעצמו להיפצע, קם והתחיל מסתובב בשטח. סר בארנדווין לא יכעס אם הוא ייעלם לזמן מה. עם כל כך הרבה אנשים שמתרוצצים בלי להבין מה הם עושים או מה צריך להיעשות, הם לא יעזבו מהר כל כך. השמיים החלו להתבהר כששוטט דרך השביל הצר. הוא המשיך עד שגילה את השטח הפתוח אליו הגיעה גם אליזבת.
"אליזבת." היא שמעה קול מאחוריה, והסתובבה מיד.
"מי – ?" שאלה, אבל נעצרה, כי לא ראתה איש. היא סובבה את ראשה חזרה, ואז ימינה, וראתה את ג'ורג' נישא מעליה, עומד. "ג'ורג'," אמרה, "מה אתה עושה פה?"
"מסתובב. אני מניח שאת זה אני יכול לעשות." אמר וגרם לה לחשוב ששוב הוא מנסה להציק לה בתשובות עוקצניות.
"אני לא אעצור בעדך." אמרה. היא התכוננה לקום כששמה לב לכך שהוא התיישב בכבדות לידה. "זה עוד כואב לך?"
"מה?" שאל.
"הרגל. זו שפצעת." ענתה לו.
"לא." ענה בפשטות. היא אספה את ברכיה אליה והניחה עליהן את ראשה.
"זה הדבר היפה ביותר בעולם." אמרה מבין רגליה. היא התכוונה אל השמש, הבין ג'ורג'.
"לא זה לא." אמר לה.
"אני לא מבינה אותך ג'ורג'." אמרה והביטה בו. "מה יכול להיות יפה יותר מזה?" הוא מלמל משהו, אבל היא לא הייתה בטוחה ששמעה טוב. היא שמעה רק את המילה "למשל" מתוך מה שאמר. "מה בדיוק אמרת?" שאלה והרימה את ראשה.
"שום דבר." אמר. היא הניחה את ראשה שוב ולא הסיתה עוד את עיניה מהשמש. לפתע הרגישה את ידו על כתפיה, מחזיקה בה בעדנה. "אמרתי: את, למשל." אמר מבלי להתיק את עיניו מהכדור הכתום שעשה את דרכו למעלה עם הולדתו של היום החדש. היא עצמה את עיניה והרגישה את הצמרמורת בגופה למשמע המילים. ואז הוא קרב את ידו השנייה אל לחייה, וסובב אליו את ראשה. היא פקחה את עיניה העצומות.
"אני מצטער." אמר.
"מצטער על מה?" שאלה, ולא אמרה עוד דבר, כיוון שהוא חסם את דרך הדיבור היחידה שלה, כשנישק אותה. מחשבות רצו בראשה בסחרור ונעלמו מיד עם הופעתן. היא הייתה בטוחה שליבה יעשה את דרכו מחוץ לגופה ואל גופו בקצב שזה פרפר. אך בדיוק כשהלב הקטן היה כבר באמצע דרכו, הניח ג'ורג' לפניה, ומשך אותה בעדינות בעזרת ידו אליו.
"התגעגעתי אליך." אמרה לו לאחר כמה דקות.
"גם אני." אמר. הוא נשמע לה עכשיו כמו ג'ורג' הישן, קול מוכר ואהוב שהרגיע את עיניה הבורקות המוכנות להוציא מהן מפלים.
"אני לא מתכוונת לכך כמו שאתה חושב." המשיכה. "התגעגעתי אליך עוד הרבה אחרי שראיתי אותך שוב בנשף ההוא. התגעגעתי אליך, ג'ורג', לא למי שנהפכת להיות."
"אמרתי לך שאני מצטער." ענה. "אני מצטער על העבר, ואני יודע שאצטער על העתיד. אבל אני לא מצטער על עכשיו." הוא הרגיש אותה אוחזת בו בחוזקה רבה יותר, כאילו לא באמת האמינה שהיא אוחזת בו בכלל. בתגובה, הוא הרים גם את ידו השנייה וחיבק אותה קרוב יותר לליבו. אם היה זוכר איך, היה בוכה עכשיו. אבל אנשים כמוהו כבר שכחו איך לבכות, למרות שנראה היה לו שהזיכרון נמצא ממש מעבר לפינה במוחו, קרוב יותר משהיה לפני שראה את אליזבת שוב. הוא הידק את אחיזתו בה מבלי להכאיב לה.
"אני..." אמרה אליזבת ולא מצאה את המילים להמשיך.
"אני יודע." אמר בהבנה. "אני יודע." לאחר זמן מה שלא היה קצר במיוחד הוסיף: "אולי יש לך איזו משחה להרגעה? הרגל שלי הורגת אותי."
"טיפש." אמרה בקול שהבהיר לו שהוא כלל אינו כזה. "למה לא אמרת לי קודם?"
"כי לא רציתי שהרגע הזה ייגמר." אמר וגרם לה לנשק אותו שוב.
את החלק הזה בספר שלי כתבתי בערך לפני חצי שנה. זו הייתה אני חושבת הפעם האחרונה שפתחתי את הקובץ הזה עד היום. אתם מבינים, המחשב היחידי שאני יכולה - או יכולתי - לכתוב בו את הספר שלי היה המחשב שבחדר שלי. זה מחשב ישן שהורכב מחלקים של כל מיני מחשבים אחרים. הזיכרון שלו לא משהו, ובעצם אני חושבת שהדבר היחידי שכן היה טוב בו, היה העובדה שיש לו מארז די גדול (מה שאומר, הרבה מקום פיזי...).
הנקודה היא, שכל זה לא עזר לי, כי המחשב הזה די נהרס. הוא פשוט התקלקל, החליט שהוא לא רוצה לעבוד יותר. פירמטנו אותו, והוא שוב מת. אז נכון לעכשיו אין לי איפה לכתוב את הספר שלי יותר. וחבל, כי אני פשוט יודעת שהוא יהיה הצלחה... (כן בטח...).
אבל הקטע הזה הוא קטע מיוחד. הקטע הזה נכתב ברגע של השראה רגעית (שאותה, כמו את הרוב, קיבלתי במקלחת... מה לעשות שזה המקום היחיד שאני נמצאת בו לבד עם המחשבות שלי?!). בקטע הזה אליזבת וג'ורג' - שתי הדמויות הראשיות בסיפור - מדברים אחד עם השני סוף כל סוף. כמה ימים לפני שהם עושים את זה, ג'ורג' פצע את הרגל שלו כשנפל בדרך סלעית (הם הולכים על רכס הרים). אליזבת כמעט נפלה איתו, ועזרה לו לעלות למעלה. זה סיפור ארוך, ואני לא מתכוונת לספר לכם את כולו עכשיו (זה ספר של 194 עמודים, בכל זאת...), אבל בעיקרון אליזבת מאוהבת בג'ורג' כבר הרבה מאוד זמן, וג'ורג' מגלה שגם הוא אוהב אותה אחרי שדרכיהם נפרדות לאיזה שלוש שנים ונפגשות שוב. החלק הזה נכתב כבר אחרי שהם נפגשו.
אבל אני רק מבלבלת אתכם, כי מה שאני באמת מנסה להעביר פה זה את העניין של הרגל הפגועה של ג'ורג' - משהו שמתקשר אלי כל כך...
כשדיברתי עם ים ביום ראשון, החלק הזה נכנס לשיחה:
אני: "אז, איך הרגל שלך?"
ים: "אה... מה?"
אני: "הרגל שלך, זו שפצעת. היא עוד כואבת לך?"
ים: "אה, לא."
אני: "היא תחייה, אתה אומר?"
הוא הנהן. "היא... היא בסדר. מחלימה" ואז הוא חייך.
את הקטע הזה בשיחה אני זוכרת כי הוא היה דומה בצורה מדהימה לקטע ההוא שאני כתבתי. בשני הקטעים מדובר על אותו נושא, גם ים וגם ג'ורג' פצעו את הרגליים שלהם, ג'ורג' היה זה שנישק את אליזבת... זה פשוט היה כמעט אותו הדבר, רק שהתוצאה הייתה קצת שונה. כי בסיפורים תמיד הכל טוב.
אצלי הכל בסדר. אולי לא טוב במיוחד, אבל בסדר גמור. אני לא יכולה שלא לחשוב שפיספסתי הזדמנות ענקית כשלא נישקתי את ים בחזרה, אבל אני יודעת שלא הפסדתי דבר בשיחה ההיא. כי טכנית לא היה לי דבר קודם. עכשיו אני יודעת שיש בו איזה משהו אלי, שהוא כן חושב עלי מדי פעם.
הבוקר כמעט איחרתי לביה"ס כי נתתי לשעון עם אפקט "הנודניק" שלי מכות כדי שיצלצל שוב בעוד חמש דקות - במשך רבע שעה... והכל כי היה לי איזה חלום שהוא נכנס לתוכו בדרך לא מובנת. בחלום הזה היינו שוב שם, בגבעה ההיא ליד מגרש הרכיבה הגדול, אלא שכל הקטע הזה מהסיפור שוחזר שם, עד לדיוק של הפרט הקטן ביותר, במקום מה שהלך שם באמת.
תמיד רציתי שיהיה לי האומץ של אליזבת. אם לומר את האמת, בניתי את הדמות שלה על עצמי. לקחתי חלק מהתכונות שלי, והוספתי הרבה תכונות שהייתי רוצה שיהיו לי, עד שיצאה לי הדמות שביקשתי. ג'ורג' היה שונה. ג'ורג' היה בהתחלה דמות מעורפלת, לא קשורה לשום דבר ממשי שיש לו קשר כלשהו אלי במציאות. כשים נכנס לחיים שלי, הדמות הזו קיבלה סוף כל סוף שיוך. כן, אני יודעת שים נכנס לראש וללב שלי לפני חמישה חודשים, ואני הפסקתי לכתוב לפני חצי שנה, ככה שלא ממש יכולתי להתחיל להתאים את הדמות של ג'ורג' לדמות של ים, אבל הבנתי שבעצם אני לא צריכה לעשות את זה. כל הדמות של ג'ורג' זועקת ים (אולי חוץ מקשיחות מוגזמת מעט שהחלטתי להוסיף, וגם מראה שונה...). שמתי לב שיש כמה אירועים שכתבתי בספר וקרו לי במציאות איתו, וזה נראה כאילו הספר הזה בא להוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת שאני באמת באמת אוהבת אותו. ואני שמחה על כך.
אולי הקטע שנתתי לכם פה היה קטע נבואי. אולי לא. אולי יש משהו ביני לבינו, כי אני יודעת שכשאני מסתכלת לו בעיניים, אני מעבירה לים את כל האהבה שאני יכולה, ואני יודעת שבאיזהשהו שלב הוא לא יוכל להתעלם מזה... השאלה היא רק, מתי?
אני יודעת שהכל יהיה בסדר, ושאני שמחה בינתיים, גם אם אני לא יודעת עד מתי זה יימשך. אבל, כל עוד זה נמשך, מי אני שאחלוק על זה? אני פשוט אשמח על שלא הפסדתי דבר.
אני צריכה להיות יותר נחמדה לאנשים. אנשים נחמדים בדרך כלל מקבלים את מה שהם רוצים. וגם אם לא, הם לומדים לקחת את הסבל הקטן שלהם בשקט ולמנוע מהעולם לראות את הפגעים הקטנים האלה. אני רוצה להיות אחת מאותם אנשים נחמדים. אני אהיה אחת מאותם אנשים נחמדים. ואם גם זה לא יגרום לים לאהוב אותי, אני אנסה חזק יותר עד שזה כן יגרום לו, או עד שאני אדע להתעלם מהסבל הקטן שלי.
המלה האהובה עלי לפוסט הזה היא: המיועדת. זה השם של הספר שלי.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou