אטריאון היקר, נדמה לי שזה ניצת בי שוב, התאווה הזו למשהו חדש.
אחרי זמן רב של אפתיות וחוסר תשומת לב, זה התעורר שוב בתוכי, שלהבת בוערת של תעוזה.
וגם אם לעולם לא אתפוס את מה שאני רוצה, אטריאון, גם אם לא אשיג זאת הפעם ואמשיך לנדוד מסביב, אני יודעת שאהיה מאושרת.
אתה מבין, זה לא השלל שחשוב, אטריאון, זה המרדף.
לפני ההתעוררות ישנה אדישות, חוסר אכפתיות או אפילו אושר שבלהיות במצב בו אני נמצאת. לאחר ההצלחה ישנה הקלה, הפגת מתח, רגיעה. אבל המרדף, המרדף אטריאון, הוא שגורם לך באמת להתרגש! לצפות לבלתי צפוי, להתכונן לבלתי נראה, לחשוב קדימה, לחשוב אחורה, לחשוב בכל כיוון אפשרי. מה שהכי מצחיק הוא שתפסתי את עצמי חושבת דברים ששבועיים לפני הייתי שוללת אותם על הסף! אטריאון, כל כך הרבה יכול להשתנות בכל כך מעט זמן... ומה שמצחיק הוא, שזה לוקח שעות ספורות לשינוי.
אטריאון היקר, כיף לדעת שהעתיד אינו ידוע, אתה לא חושב? אני יודעת שאיני יודעת, וטוב לי לדעת זאת! זה כמו לחיות בספר, להיות הדמות הראשית, לרצות לגמוע כל דקה כמו מילים על הדף, נחושה להגיע לפרק הבא ולראות מה קורה. ומה שטוב, שכמו בספרים, גם אם הסוף הוא לא מה שחשבתי שיהיה, הוא עדיין טוב בשבילי, כי זה הסוף שצריך להיות.
ואולי זהו סיפור שאינו נגמר? וכמו ספר ללא סוף הוא פשוט ממשיך הלאה והלאה? וזה הכי טוב, כי כך באמת לא יהיה סוף לעולם, והמרדף ימשיך לעד.
אטריאון, לפני שבוע חשבתי שאני מאושרת. השבוע אני יודעת שהאושר גובר. כמו שאדרנלין מתפרץ בגוף בשעת ריצה, כך אני מרגישה כעת. עם מרץ מחודש להתחיל שוב במרדף - לא - בריקוד אטריאון. ריקוד שלא יסתיים לעולם. הוא עשוי להיעצר, הוא עשוי להיפסק, אבל אני שוב בעניינים. אני חוזרת לרקוד, חוזרת לרדוף, חוזרת לרוץ במלא המרץ.
זה לא הפרס, אטריאון, זה הריקוד שגורם לי אושר.
כבר חשבתי שלעולם לא אחזור לזה שוב, שלעד אשאר אדישה לסובב, לשאר, לכולם. העולם התחיל להיראות לי אחרת ברגע שהתגברתי על הטראומה האחרונה, אטריאון, ומאז רק פרחתי. כנראה שרואים זאת עלי. ועם הפריחה הגיע המרץ, ועם המרץ הגיעה התשוקה להיכנס שוב למירוץ.
אטריאון היקר, הזמן לא מחכה לאיש - מדוע שאחכה אני לזמן?!
זה לא הגביע, אטריאון, זה המירוץ שמזרים את הדם בגוף. זה הדם החדש שזורם לי בעורקים שגורם לי להיות מאושרת, להיות מסוגלת להתמודד, לא ליפול כמו בעבר לבור שופכין מטונף. הו, אטריאון, אלה היו ימים נוראיים - אני מסכימה. לא עוד.
אני מאושרת בזכות עצמי, כל המצטרף יבורך בבואו, אך בלכתו לא ייקח את האושר ממני, שכן ממני הוא מגיע וממני יילך, לשם שינוי.
כנראה, אטריאון, שהייתי צריכה להיות קודם כל מאושרת, ורק אז להצטרף למירוץ שוב. שלא כמו בפעם הקודמת, בו מתוך הייאוש נולד האושר המדומה, ונחטף ממני במשב רוח סוער שהותיר אותי חלשה ועזובה. חלשה ועזובה בגלל מחדלי שלי ולא של איש מלבדי.
אני גמרתי עם הטלת אחריות. אדם בוגר אני אטריאון, ואת האחריות לאושרי שלי אני לוקחת על עצמי כעת. ולכן, מכיוון שאושרי תלוי בי, אוכל לצעוד הלאה בגאון, לעמוד מול רוחות חטף נוספות, ולהתחיל לרוץ במלוא הכוח קדימה, ולהצטרף לאחרים שהקדימוני.
כי זה לא השלל, אטריאון, זה המרדף, זה הריגוש, אלו החיים.
כן, הייתי צריכה לכתוב את זה...
אנימה קון היה מושלם. אני מצפה לעוד הרבה כאלה. למרות שג'וזי לא הייתה, עדיין נהניתי כל כך, שזה היה שווה את הכל. תמונות כנראה יהיו בהמשך, אם וכשאנשים ישלחו לי אותן.
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: אטריאון. נראה לי שמצאתי לי מישהו חדש לכתוב אליו. מאיפה בכלל הגיע השם הזה? אה כן, מהדמיון שלי :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou