לקום בכל בוקר, ולגלות ששוב, כל החלומות שלי איכשהו עסקו בו ושהוא, כמובן, הופיע בכל אחד מהם; להתעורר עם שחר, ולדעת שהמלה הראשונה שעולה לי בראש היא כמו המילה האחרונה שחשבתי עליה בלילה הקודם, ובזה שלפניו, ובזה שלפניו...; ללכת ברחבי הבית כשכמעט כל מחשבה שנייה שאני חושבת היא השם שלו; לעשות פעילות יומיומית כשפתאום הפנים שלו צצות לי בראש, החיוך, הדיבור, הלך המחשבה, הצחוק שלו, הכל - מתאסף לתוך רגע אחד עשיר ומאושר של מחשבה עליו; החיוך שמופיע לי על הפרצוף בכל פעם שאני הוגה את השם שלו בקול, או אפילו רק אומרת אותו בלב, שמייד מזנק לקצב מטורף; החום שאני מרגישה כשאני מביטה בו, הבעירה בלחיים, ההרגשה המאושרת שהכל יהיה בסדר, שמעורבבת יחד עם צער עצוב על שהוא לא מרגיש אותו דבר; הרפרוף הקל של השפתיים שלו עלי באותו יום ראשון שנראה כל כך רחוק, אותו רפרוף שאני כל כך חוששת שלא אחוש ממנו שוב לעולם; הפחד שאולי קלקלתי הכל בגלל התחלה לא נכונה, שהרתעתי אותו, שהגעלתי אותו ברחמים העצמיים, שהוא הלך ולא ישוב ושהרסתי את הסיכוי היחיד לסוף שונה; האימה שהוא נמצא מחוץ להישג ידי עכשיו, שהוא מביט לכיוון אחר שהוא לא הכיוון שלי; החרדה שהוא לעולם לא יביט לכיוון שלי, ושאם היה סיכוי שיביט, ביטלתי אותו עם התסכול שהצגתי בהתחלה; הלב ששורף מבפנים בכל פעם שאני חושבת על זה; הרצון העז לתת תדמית של "הכל בסדר", של "אני מסתדרת, תודה", כשבעצם מתחת לכל האושר הזה שוכן פחד עמום אך מחריד מספיק; התשוקה להראות פנים שמחות למענו, כדי שיידע שאני עושה את מה שהוא מבקש ממני - להירגע ולזרום - כשלמעשה מה שאני רוצה לעשות הוא לרוץ ולחבק אותו, ולבכות עליו, לתוכו; השמחה שאני מרגישה כשהוא מחייך אלי; האושר שמציף אותי כשהוא מדבר איתי; המכות שהקיר מקבל מראשי בכל פעם שאני אומרת משהו אדיוטי לידו רק כי כושר השיפוט שלי נפגם בנוכחותו; האהבה העזה הזו אליו.
כל זה לא עושה אותי למאוהבת, נכון?
אני תמימה מדי. כלומר, כן, ידעתי תמיד שאהבה מבחינה כללית היא עניין של עד כמה החזה של מישהי גדול, או עד כמה הגבר טוב במיטה, או כמה ניתוחים פלסטיים יידרשו לאישה כדי להיות יפה. ידעתי את זה - אבל בחרתי להתעלם, כי הייתי בטוחה שכאן זה יהיה שונה.
הנפילה הייתה קשה. ארוכה וקשה. אבל אין מה לעשות, אם נופלים, צריך מיד לקום ולהמשיך לנסות לטפס, כי צריך להגיע לפסגה. צריך להגיע למעלה כדי לראות על אילו סלעים אדירים התרסקנו, ועל אילו אבנים קטנות וטיפשיות מעדנו. על אילו טעויות שיפוט יכולנו לכפר, או לוותר לגמרי, ואיזה דברים היו נחוצים לבניית אישיותנו. חייבים להגיע אל הפסגה, ולא משנה כמה נופלים - עד כמה עמוק - או במה נחבטים בדרך. כי למעלה מחכה לנו כל מה שאנחנו רוצים. כל מה שאנחנו מחפשים, האושר האישי שלנו. ים.
האם אלו מילים של נערה מאוהבת, או של ילדה ששתתה יותר מדי? או אולי שניהם? אולי רק השיכרון יכול להוציא מהאדם את מה שהוא באמת מרגיש; אולי האלכוהול הוא זה שמוריד את כל המחיצות, הגבולות, הסייגים, ונותן למילים לצאת. למילים הכנות, האמיתיות, הנכונות. המילים האלו שצריכות להישמע. אולי "הטיפה המרה" היא בעצם חומר משחרר, שטוב לנשמה. המשקה החריף פותח צוהר בים ההוויה של האדם, ונותן לכל הרעל לצאת, לכל מה שצריך להיאמר ללבוש צורה. אם כך, אולי אני צריכה להתחיל לשתות. אבל אני לא אעשה את זה - לא בינתיים.
ידעתי שזה היה טעות מההתחלה. טוב, אולי לא טעות, אבל בהחלט דבר מה מיותר. בייחוד עכשיו, עם הבגרויות והכל...
עוד לפני ארבע שנים, בכתה ז', ניסיתי לדכא את זה. ובמשך זמן מה נראה היה שזה גם הצליח. היו לי דברים אחרים לטפל בהם, ניסיתי למצוא דרכים אחרות, לתת את כל האהבה הזו לאנשים אחרים. וזה עבד, במידה מסויימת ולזמן מסויים. עבד - ודעך, משום שזה לא היה הדבר האמיתי, הנכון. עברה שנה ושוב עשיתי זאת. מוזר איך שאחרי החופש לא למדתי שום דבר חדש. ועוד שנה עברה והדבר חזר על עצמו. ואז, בסוף כתה ט', כבר לא יכולתי להכחיש בפני עצמי. ידעתי שגם אין טעם. כל שאר הדברים נכשלו - לא הייתה לי ברירה אחרת. ואחרי אותו חופש, הבנתי שזהו זה: אין לי ברירה אחרת מלבדו.
אבל גם אז ניסיתי להתחמק. הזהרתי את עצמי שלא אכנס לזה, מחשש שלא אוכל לצאת - וצדקתי. אלא שלא ראיתי את זה אז. לא ראיתי את זה מגיע, את המהלומה. מהלומה שהייתה קשה, יציבה וקרת רוח כמו שלג באמצע יולי. מכה שרוצצה אותי. ואז, שבורה ובלי כוחות, נעמדתי שוב על רגליי למערכה האחרונה שתכריע - הצעד הקשה ביותר. והפסדתי. ובכן, אולי לא הפסדתי לגמרי - בכל זאת זכיתי לרגע קצרצר של אושר בלתי ניתן לתפיסה כשהוא נישק אותי - אבל במובן הכללי הייתה זו מילת פרידה, ואני הפסדתי.
עכשיו אין לי כוח לקום, אבל אני נחה ואוגרת כוחות. זה מוזר, איך שאחרי שמשלימים עם העובדות, הגורל כבר לא נראה אכזרי כל כך. איך שעם ההשלמה מגיעים השלווה, אריכות הרוח, הרגיעה והקבלה. ואיתן אושר בלתי מוסבר שגורם לעצב קל עוד יותר בלתי מוסבר, על כך שאני לא מרגישה נורא כל כך. עצב על כך שאני לא מרגישה עצב.
כן. אני אוהבת אותו. אני חושבת עליו כל הזמן, ובוודאי עוד אחשוב עליו במשך זמן רב. אבל אני יודעת ומשלימה עם העובדה שהוא לא איתי עכשיו. אני לא יודעת מה יהיה מחר, או בעוד שנה מעכשיו, או בעוד עשר שנים. אני לא יודעת אם ביום ראשון של הבגרות, או ביום ההולדת שלי בעוד שבוע, הוא יבוא ויאמר לי שהוא כן אוהב אותי, שהוא כן רוצה בי לצדו. אני יודעת מה היה בעבר, ואני יודעת שעשיתי טעויות שלא ייסלחו לי בנקל. אני יודעת את ההוה, ואת העובדה שהוא לא מאיר פנים ולא מסביר פנים כרגע. אבל אומרים שכשסטרו לישו על לחיו, הוא הושיט את לחיו השנייה באומץ. אני לא יודעת למה אני לומדת מאלים נכריים - למרות שבסופו של דבר הם כולם אותו אל קדמון שהיה, הווה ויהיה - אבל גם אני מגישה כעת את לחיי השנייה, במקום הראשונה שכבר החלה להאדים מעוצמת המכה. אני לא יודעת מה יקרה עכשיו: אם גם על הלחי הזאת אקבל סטירה מצלצלת, או שאולי היא דווקא תלוטף ברוך ובעדינות, כאילו כדי לכפר על העוול שנעשה לשנייה. אבל בתור אדם שחי ומרגיש, אני מאמינה ומקווה.
אולי הסבל ייגמר. אולי הנשיקה ההיא לא הייתה מתנת פרידה, כי אם ברכת קבלה, כמו אורח שמגיע הביתה. אולי עוד יש לנו סיכוי, לים ולי. אולי האהבה הזו - שלוחצת עלי כמו החלב על אישה מיניקה שתינוקה ממאן לינוק - אולי היא תזכה לשחרור ולגאולה, ואז יוקל לי, וגם לו. אני לא רוצה להיות יהירה ולומר שכל מה שהוא מנת רצוני אכן יקרה, אבל אני מרגישה חצופה מספיק כדי לקוות שאולי התממשות הרצון שלי היא חלק מגורלי.
אמן.
יש בי אהבה/אריק איינשטיין (כן, תירו בי!)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou