עשיתי את הבגרות אתמול, ונדהמתי לגלות שרוב השאלות שם היו בדיוק באותו נוסח כמו השאלות מהדף שנתנו לנו בתחילת השנה. הם ממש נתנו לנו את השאלות מהמבחן בתחילת השנה, ואמרו לנו: "הנה השאלות שלכם, תשננו את התשובות שלהן!" זה היה מצחיק.
והיה עוד משהו :) (כן כן, תמיד יש עוד משהו כשזה קשור אלי ^^).
זה התחיל ככה:
הגעתי למבחן, והתיישבתי במושב הכי קדמי, אבל לא! הבוחנות החליטו שאנחנו חייבים לשבת לפי הסדר שברשימה (א"ב...). אז הן התחילו לקרוא שמות. אני, האחרונה ברשימה (נולדתי עם האות ת' בשם המשפחה, איזה באסה...), הייתי ביחד עם ים (הממ... אולי לא באסה אחרי הכל ^^). אז כמו שבטח הבנתם הוא גם היה שם (לפחות לזה הוא לא איחר...).
אז זהו. ישבנו במקומות שלנו, התחילו לחלק לנו את המבחנים, ואני ישבתי וחיכיתי עד ששלי יגיע אלי כשלפתע!!!
~טם טם טם טם!!!~
ים צועק: "שיט!"
שקדים עונה לו: "מה שיט?"
ים: "שכחתי את העט שלי בבית."
אני מחכה עד שהוא ישאל אם למישהו יש עט, כי אני לא רוצה שאנשים ייראו את ההתלהבות שלי לספק את כל צרכיו של הבנאדם הזה... אז, בכל מקרה, הוא הסתובב בכיתה משהו כמו חמש דקות (לא... אני מגזימה, אולי דקה, זה רק אני שנראה לה שזה היה הרבה זמן...), לפני שעלה בראשו הרעיון ה"גאוני" לבקש מאנשים עט.
בכל מקרה, הוא שאל: "למישהו יש עט?"
אני קראתי: "ים!" הוא הביט בי.
ים: "מה?"
אני: "תפוס." (לא ידעתי מה עוד לומר. לא תכננתי את זה מראש... הוא בדיוק הסתכל עלי וכל המילים שלי ברחו ככה שעמדתי איזה חמש שניות בלי לומר כלום ^^). אני זורקת לו את ה-0.7 שלי, והוא תופס אותו (הוא לא עקום!!! ^^). אחרי זה הלכתי לקחת עט אחר מהתיק שלי - שהיה יחד עם התיקים של כולם בפינה של הכיתה - והוא בא לשם גם, ואמר לי בהצלחה. לא יכולתי להביט בו, ורק אמרתי: "בהצלחה" שקט - אני מקווה שלא שקט מדי ושהוא שמע אותו...
בקיצור, הבגרות הלכה בסדר, אני חושבת שאפילו לא רע ואולי יש סיכוי שאני אצליח בה. האורטניקים כתבו די הרבה, אז אני לא יודעת מה ייקרה... אמאלה... אבל מה שטוב זה שאני לא צריכה יותר לחשוש מאימת ההיסטוריה! זה נגמר!
אבל ילדים - ובמיוחד אלו שיש להם אחים קטנים - אל תזרקו את המחברות! אחיכם יכולים לעשות בהן שימוש טוב מאוד! עזרו לנו לעזור להם!!!
תודה :)
אחרי הבגרות נו'ש, ננה, פליפה ואנוכי נסענו לזכרון יעקוב לאכול גלידה. או ככה חשבנו. קנינו את הגלידה כשגילינו שהיא נוזלת כמו מים מהחרמון בקיץ. בהתחלה החלטנו להיאבק בנזילה ולנסות ללקק את הצדדים, כשהבנו שזה לא יעזור, ופשוט נתנו לזה לזרום :). התוצאה הייתה שיצאנו דביקים ונו'ש ברוב טובה נתנה לנו מהמים הנהדרים שלה לשטוף את הידיים.
אחרי זה פליפה, נו'ש ואנוכי הלכנו וקנינו פיצה (ננה היה היחיד שהתנזר והחזיק מעמד, למרות שבסוף הוא אכל קצת תבלין ^^), וטרפנו אותה באיזו סמטה נידחת ליד שער של איזה בית :). רציתי לתת לחתולה אחת לאכול קצת כי היא הייתה מסכנה. זה באמת היה מצחיק: היא באה ואני אמרתי: "אוי, חתולה, היא מסכנה, ניתן לה לאכול." וחתכתי חתיכה פצפונת מהפיצה והבאתי לה. ואז היא התחילה לאכול את זה ואני אמרתי עוד פעם: "אוי, חתולה, היא מסכנה, ניתן לה לאכול." ונתתי לה שוב. ובחתיכה האחרונה שנתתי לה היא ברחה כי זה פגע בה :\...
כשסיימנו זכינו בהזדמנות חד פעמית לחסוך שמונה שקלים של נסיעה בחזרה במונית, כשאמא של ננה החליטה ברוב נדיבותה לתת לנו הסעה הביתה. אז החזרנו את נו'ש הביתה, ואז ננה, פליפה ואני נסענו לבית של ננה, ומשם הלכנו ברגל לגן השעשועים אצלי בשכונה.
אחרי שהגענו והיינו שם קצת זמן, קראנו גם לוייס, והוא הגיע אפילו שהיה לו כאב ראש. אה, איזה נשמה טובה :) זה היה כיף לדבר איתו לשם שינוי. כבר הרבה זמן שלא דיברנו פנים מול פנים. מי שלא יודע או לא זוכר, הייתה לי קצת בעייה לדבר איתו בתחילת השנה. עניין "פעוט" (כן בטח...), שאני לא רוצה לדון בו, לא אחרי שהעניינים התאחו כל כך טוב. לכו חפשו בארכיון, זה צריך להיות איפהשהו בחודשים הראשונים :).
הנקודה היא שכבר מזמן לא ראיתי אותו למשך יותר מחצי שעה, ולא יצא לנו לדבר הרבה. כן, צלצלתי אליו כמה פעמים, אבל עדיין, זה לא כמו לדבר עם הבנאדם. ותמיד כשהיינו נפגשים זה היה עם איווי. ואיווי, איך לומר... לא הסתדרה איתו הכי טוב... והוא גם לא הסתדר איתה הכי טוב... זה תמיד הסתיים בזה שמישהו היה הולך הביתה מעוצבן, ואני הייתי יוצאת עם כאבי ראש.
אבל עכשיו זה היה שונה. בכלל, מאז שאיווי ברחה לה לאילת הרבה דברים השתנו. היא חסרה לי מאוד (ויחד איתה גם שני דיסקים של אניגמה, אבל זה לא ממש חשוב...), ואני מתגעגעת אליה. כלומר, אני יודעת שזה מה שטוב לה ונוח לה, אבל היא עדיין חסרה לי מאוד...
אבל אני לא יכולה שלא להבחין שדברים השתנו בזמן שהיא לא הייתה כמו הביטחון העצמי שלי וכאלה דברים. (הממ... אמרתי לים את מה שאמרתי לו אחרי שהיא הלכה, למי שלא ידע...).
וזהו. זהו. ים עדיין מחזיק את ה-0.7 שלי (זה בסדר, הוא יכול לשמור אותו, ~הההההה~ ^^), ואני החלטתי שאני לא אבקש ממנו להחזיר עד שהוא ייזכר בעצמו או עד שאני אצטרך אותו לציורים שלי (את העט, לא את ים...). מעניין כמה זמן זה עוד יישאר אצלו, אם ככה...
טוב, שיר, ואני הלכתי. בהצלחה לכולנו (אני יודעת שהמבחן כבר היה, אבל עוד לא בדקו אותם!). ובהצלחה לכולנו גם בלשון, זה מתקרב.
מליונים/אתי אנקרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou