טוב, אז כמו כל עתודוני "עתידים", גם אנחנו קיבלנו היום את הלפטופים שלנו! מה שאומר, שאין יותר דבר כזה ללכת לחוות מחשבים בשפרינצק (שזה בערך המקום הגיאומטרי בו נפגשים כל הסטודנטים הנחותים שאינם לומדים מדעי המחשב), אלא אני אתחבר מהמעונות לרשת אינטרנט מקומית.
לרוע המזל, המחשב שלי עוד צריך להיטען עד מחר, אז כרגע אני כותבת ממחשבו הנדיב של דויד הנדיב עוד יותר :). אבל מה אכפת לי, זה כל כך מגניב!!!
ואלון אמר לי שכשאני אחזור הביתה, אני אביא אליו את המחשב ואם יהיה לנו כוח אליו ניתן לו קצת תשומת לב וקצת התקנות. אם לא יהיה לנו כוח אליו, הוא יזכה לכל היותר בפוטושופ ובכיבוי מהיר :). והשאר... את השאר נשאיר בינינו.
אז רק כדי לעדכן אתכם, אלון הוא החבר שלי מהפוסט הקודם. אנחנו שבועיים שלמים (כמעט), ביחד, ואין יותר מאושרים מאיתונו, אני מניחה :).
אבל זהו, זה כל מה שתשמעו עליו ברקע האישי מעתה והלאה. החלטתי שהקשר הזה יהיה שונה ממה שהיה לי עם עדן (או שאולי בעצם זו לא החלטה שלי, זה פשוט שונה). מי שזה באמת מעניין אותו ישאל אותי ואני אספר לו אם אני אראה לנכון. מי שלא, פשוט לא יידע.
זהו, אני כבר לא ילדה קטנה שמתלהבת מהחבר הראשון שלה וכותבת הכל כדי להשוויץ. זה הזמן שבו מתבגרים קצת, ומבינים שיש דברים שצריכים להישאר בין שנינו בלבד, ומקסימום בין כמה אנשים קרובים. אז... עליו לא תשמעו הרבה כאן במובן האישי מאוד.
אבל צפו בהחלט לכך שאני אהיה מאוד מאושרת בזמן האחרון, האכפתיות שלו עולה על כל גבולות הדמיון שלי - שזה משהו שדיי קשה לעשות. רואים שיש הבדל בין אדם שרואה רק את עצמו וטובתו בקשר (לא שאני מאשימה מישהו כמובן...), לבין אדם שאכפת לו מאחרים, כמו אלון.
זו באמת אהבה, אני יודעת את זה :).
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהבה. יאי! יש לי אהבה, יש לי חבר, ויש לי לפטופ :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou