רציתי לכתוב כמה דברים, במיוחד מאחר ולהיות פה הרבה לא יוצא לי בזמן האחרון, או בכלל בעולם הזה אם כבר מדברים.
הלחץ לא נורמאלי. אני לומדת קורס כימיה פיזיקאלית שבו אנחנו לומדים יותר ממה שהכימאים לומדים... ממתי שמעתם על ביולוגים שיודעים מה זה קיבול חום מולקולארי?! אפילו המתרגלים שלנו אמרו שהמרצה דופק אותנו בשקט וברוגע, אבל דופק אותנו קשות...
למזלי, היום היה לי השבוע האחרון של הלימודים הסדירים. פירוש הדבר הוא שעכשיו אני צריכה ללמוד רק עוד שבוע של השלמות, ומיד אחר כך אני מתחילה ללמוד למבחנים. אין לי רגע של שקט. אני חוזרת מהלימודים הפרונטליים, ומתחילה ללמוד עצמאית... אני לא זוכרת שלפני שנה הרגשתי ככה... זה לא בית ספר - זה בטוח...
האמת שאולי חוסר הזמן הזה משרת מטרה אחת טובה - אין לי זמן לשיחות טלפון. שזה דבר טוב כשחושבים על זה, כי ככה אני לא צריכה לאכול את עצמי על זה שאני מוציאה שיחות בניגוד למה שסיכמתי עם ההורים שלי...
קצת אחרי תחילת הסמסטר הראשון ההורים שלי העמידו אותי מול העובדה הלא נעימה שאין לנו ממש הרבה כסף. כמובן שהתאורה המרכזית נפלה על חשבון הטלפון שלי, שהיה אז מנופח מאוד... חשבנו ביחד מה לעשות. בהתחלה חשבנו לבטל את הטלפון. בכל זאת, 750 ש"ח בחודש על מעונות, 100-150 ש"ח בשבוע לנסיעות ואוכל (80 ש"ח זה רק הנסיעה, עוד בערך 40 לאוכל), זה לא הולך ברגל... אז נכון שאת המעונות שילמתי מהכסף שלי, את זה כולם יודעים, אבל אם חושבים על זה בהגיון, אני נמצאת במעונות מאוקטובר ועד אוגוסט, שזה אומר שאני 10 חודשים משלמת מעונות, שזה 7500 ש"ח בשנה, שזה לא מעט. ועם חשבון טלפון שהולך וגדל ביחס ישר עם המרחק, ההורים שלי אמרו שהם לא יעמדו בזה לאורך זמן.
ועם זאת, הוחלט שאת הטלפון לא יבטלו לי, כי אני בכל זאת חייבת דרך לתקשר עם העולם (למרות שבזמנו דנו בנושא של טלכרטים וכאלה...). גם לבטל לי יוצאות לא ביטלנו כי ההורים שלי פחדו שיקרה לי משהו והם לא יידעו מזה... אז סיכמנו שהם יסמכו עלי שאני לא אוציא שיחות חוץ מאשר למשפחה.
כמה זמן לקח לי לשכנע אותם שאלון הוא חלק מהמשפחה... למרות שממילא רוב הפעמים הוא מתקשר אלי כי בשבילו זה שיחות חינם (צבא זה כיף...). בכלל יוצא שהוא מתקשר אלי יותר מאשר אני אליו, כי הוא יודע עכשיו את המערכת שלי.
קצת אבסורד, שמחר בלילה הם חוזרים מחו"ל כשהם אומרים שאין להם כסף. אבל לפי מה שהבנתי העבודה נתנה לאבא שלי בונוס מיוחד כי הגיע בר המצווה של ים. אז נכון, הוא לא עלה לתורה ולא חגגו לו באולם, אבל ההורים הבטיחו לו טיול בר מצווה אז פעם ב- לבקש מהעבודה תוספת זה לא כזה עניין גדול כנראה...
לפחות לפי מה שאני שומעת מהם החשבון שלי כבר לא כזה נפוח...
אני מתגעגעת אליהם... אפילו כשאני עסוקה עד מעל לראש בלימודים אני חושבת עליהם.
והלחץ הזה... אני לא זוכרת את כמות הפעמים שכמעט התפוצצתי על אנשים שחשובים לי מרוב לחץ... את כמות הפעמים שהלכתי לבכות במקום שקט מרוב לחץ, את כמות הפעמים שהתחשק לי לצרוח מרוב חוסר בשינה... זה משהו כמו השבוע השלישי או הרביעי שאני הולכת לישון באחת-שתיים, וקמה בשש. אין לי מה לעשות - אין מספיק שעות ביממה כדי לפתור את כל התרגילים שנותנים לנו, או כדי להכין את כל הדו"חות שאנחנו צריכים להגיש. אני משתדלת להשקיע את כל המרץ כדי לפנות את הזמן לסוף השבוע. אלון כבר לא יכול לספור בטח את כל הפעמים שהוא התקשר ואמרתי לו: "אני אחזור אליך עוד שלוש דקות" ובסוף שעה אחרי זה הוא התקשר שוב, רק כדי לשמוע שעוד לא סיימתי...
אני חושבת שזה בעיקר בגלל השביתה. היא דחסה הרבה דברים ביחד, והלחץ עלה פלאים.
אני כל כך מקווה שהמבחנים יורידו מעט מן הלחץ הזה, אולי לימודים עצמיים ישנו טיפה את המצב. אני אומרת ולא מאמינה. נראה כאילו הגיהנום החם והלוחץ הזה לא יסתיים לעולם...
הפרדה
כן. צריך את זה. ועכשיו, ציורים שהייתי צריכה להעלות כבר מזמן:
זה סוס עם פרפר שאני צריכה עוד לצבוע:
הפנים של הסוס הזה יהפכו לפאזל בסופו של דבר. זה מצויר על הקרטון הקשיח שנמצא מאחורי דפדפות 40 דף נתלשות:
את החתול הזה עדה ביקשה ממני לצייר לה:
אלה הפנים שלו:
מאוד רציתי להדגיש את שמחתי מהקיץ ולכן ציירתי את הנערה הזו בביקיני:
היו דרושים לה כמה שיפוצים, אז הוספתי לה כתף שניה (כמו שמגיע לה), ופרח הוואי באוזן - כדי להבהיר את המטרה ^^:
תמונות אולי?
אלון ואני בסופ"ש אצל כרמל. אחח... אנחנו כאלה שני משקפופרים אבו ארבעים:
יום ההולדת שנחגג לי במעונות. החברים קנו לי פאזל חדש להרכיב, עוגה והכל ללא ידיעתי (אבל נראה לי שכבר סיפרתי על כל זה). זה הרגע בו הביאו מולי את העוגה, קשה לפספס:
יש לי עוד הרבה דברים, אבל נגמרה לי הקצבת הזמן. אני רוצה סוף סוף היום להתקלח ולישון...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou