טוב, אחרי ההתרגשות מאתמול, אפשר לחזור ליומן המסע שלי, ולשעמום הטוטאלי שלכם :].
בהצלחה בנסיונותיכם (שלבטח ייכשלו), לקרוא את הפוסט של היום מבלי לשמוט את הראש לפחות... נגיד עשר פעמים על המקלדת.
יומן מסע! 8.7.04 - יום חמישי.
היום הרביעי (או - מסגרת יפה!)
ערב טוב לכם. השעה 9:47, ואתם קוראים כרגע את מה שאני כותבת לכם תוך כדי אכילה. השמיים בחוץ מעוננים חלקית, עוד לא ממש התחיל להחשיך, וירד גשם. היום לקחנו את האוטו ועשינו את דרכנו למקום שנקרא אוטרכט. הגענו לשם בחמישה ל-12 בערך, בדיוק בזמן - כי ב-12:00 יצא סיור במוזיאון שרצינו לראות, זה היה מוזיאון מדהים של תיבות נגינה, חלקן קטנות והאחרות גדולות. ראינו פסנתר שיכול לנגן מעצמו, וגם תזמורת שלמה של כלים שמנגנים בלי האנשים שלהם :). היו שם גם כמה תיבות נגינה ממש ענקיות! הרבה יותר גבוהות מבן אדם... הצטלמתי עם כמה מהן (הערה שלאחר העריכה - התמונות צולמו במצלמה הרגילה, ולכן לא יועלו בפוסט הזה, אלא בנספח אחר, עמכם הסליחה... בינתיים, אני אכתוב לכם את הפוסט כמו שהוא אמור היה להיראות...) - הרי לכם התמונות:
(תמונות מהמוזיאון).
מכוערת, נכון? תודה ^^. אחרי זה נסענו לנו למקום "קטן" שנקרא אפטלנד. זה מקום ממש נחמד. קודם נכנסנו למין מתקן כזה שהיו בו סירות וזה שט ביון אולמות שראו בהם חיי יומיום של ערבים. זה היה נחמד, אבל מעט משעמם, אז הלכנו למתקן אחר, שבו היו אבובים. אמא לא רצתה לעלות, אז זה היינו רק אני, אח שלי ואבא שלי. היה ממש נחמד, למרות שנרטבנו על לשד עצמותינו, ועוד היה קר בחוץ = דלקת ריאות פוטנציאלית? אני חושבת שכן :). כשיצאנו מזה עשינו את דרכנו הלאה, עד שהגענו למתקן עם הסירה (נו - זו שזזה מצד לצד, למעלה למטה...). בכל מקרה, אני ואמא אמרנו שאין סיכוי שנעלה על זה, וכך היה. נשארנו שם בחוץ וצילמנו את אח שלי מת מפחד ואת אבא שלי נותן את ההופעה של הרגוע והמסתלבט שלו... ואז הם ירדו, והמשכנו עד שהגענו לבניין שהכניסה שלו נראית כמו נשר. הנה התמונות:
נכנסנו כולנו פנימה, ואז שמנו לב שזו רכבת הרים, אז אמא מהר ברחה החוצה. נשארנו אני אבא ואח, והמשכנו עם השביל עד שהגענו למתקן עצמו. בסוף רק אני ואח שלי עלינו, כי אבא פיספס את המקום (כלומר, תפסו לו אותו), אז הוא לא יכול היה לעלות איתנו, וכבר לא היה לו כוח לעלות בסיבוב הבא, אז הוא לא עלה בכלל. אח שלי כמובן פחד, אז הוא הוריד את הראש כל הסיבוב ולא ראה כלום (ודווקא היה ממש יפה! הנשרים הופיעו משום מקום והיו אורות מהבהבים וכאלה...) יצאנו משם והלכנו הלאה, והגענו למקום עם כל מיני קרוסלות. אני ואבא עלינו על אחת מהן שיושבים על ספסלים שתלויים מלמעלה, וכשהמתקן מסתובב, כוח הצנטריפוגה מושך את היושבים החוצה. זה היה כיף. כשירדנו, הלכנו עד שאח שלי ראה עוד רכבת, אז עלינו גם עליה. זו לא הייתה רכבת הרים, אלא סתם חילזון ענקי שנסע מעל לכולם ומסביב עד שהוא חזר לבסיס. ירדנו משם, והלכנו הלאה, לחפש לאמא קפה.
טוב, לא מצאנו קפה, אבל בהחלט מצאנו משהו אחר ולא פחות טוב :). מצאנו מין בית אחוזה ענק כזה, שאני הייתי בטוחה שיהיה בו משהו מעניין. אז נכנסנו פנימה (אם לומר את האמת - הדלתות נפתחו לנו בטעות ונכנסנו לקבוצה שבדיוק עמדה להתחיל ^^). הדלתות נסגרו עלינו ונשארנו בתוך חדר מוזר. ואז האורות האירו על איזה זקן אחד (מכונה, הוא היה מכונה...), שהתחיל לג'ברש דברים בהולנדית. בלה בלה בלה, יאדה יאדה יאדה, וביקשו מאיתנו יפה להתרחק מהדלתות, כי הן נפתחות לעברנו. יצאנו מהחדר, והגענו למסדרון. המשכנו הלאה ישר לתוך חדר. התיישבנו, הבארים נסגרו עלינו, והתחלנו להסתובב. בהתחלה זה עשה למעלה ולמטה, ואז זה התחיל לעשות לופים שלמים. אני חושבת שאמא לא הייתה מרוצה במיוחד... נראה לי שהיא שמחה שהיא לא שתתה את הקפה שלה למרות הכל... כשיצאנו, החלטנו ללכת למקום שאבא שלי אמר קודם שהוא לילדים קטנים. אבל אני, מעצם היותי ילדה קטנה עדיין, התעקשתי להיכנס - אז נכנסנו. אני לא התחרטתי :). זה היה עולם של פנטזיה. נכנסנו לתוך קרוניות שהיו תלויות מהתקרה, ופרצנו לעולם של פיות וחיות קטנות בעלות מראה מתוק ותמים... זה היה נחמד מאוד. כשיצאנו לחנות המזכרות, הכרחתי את אבא לקנות לי מסגרת לתמונה עם חדי קרן (אמא וילד). המסגרת נראית כמו לב, ואני חושבת שכולנו יודעים איזו תמונה תיכנס לשם, נכוך? :]. רק כשתהיה לי אחת, אם תהיה לי אחת... הה... הלוואי :).
אחרי זה יצאנו החוצה, כי כבר היה 18:00, ואנחנו היינו צריכים ללכת, כי זו השעה שבה המקום נסגר. אבל לא יצאנו לפני שראינו טווס (הערה שלאחר העריכה - שאיתו ניהלתי שיחה מאוד מלאה בזכות כישורי החיקוי המדהימים שלי), ולפני שאני הצטלמתי עם עוד תיבת נגינה:
הו... הכיעור... סלחו לי על שאני חושפת אתכם לזה... (הערה שלאחר עריכה - נא לא לסקול אותי באבנים בגלל ההערות הציניות, הן נכתבו לפני שבוע).
הרגע נזכרתי שלפני שעלינו על הקרוסלה, אחרי הנשר, נכנסנו לעוד מתקן סירות (הפעם כן עם אמא), שהיה בסגנון של "זה עולם קטן אחרי הכל", של דיסניוורלד, אבל רק שונה טיפה.
בדרך חזרה, כמו תמיד, הרהרתי בים, ובי, ובנו... אני כל כך אוהבת אותו! בכל פעם שאני חושבת עליו - נראה לי שהאהבה שלי אליו רק מתעצמת... כל כך אוהבת, וכל כך מתגעגעת... הה... רק עוד שלושה ימים, 15 שעות ו-39 דקות. ואז אני אהיה על המטוס שוב, בחזרה לארץ. אני שמחה מעצם המחשבה. כלומר, כן, התחלתי להנות פה, אבל אני כבר מתה לחזור לארץ, לחזור הביתה, לחברים, למשפחה, למישהו שהוא שניהם... כן... אני שוגה בהזיות שאולי כלל לא ייתגשמו - הרי מי אני שאקבע את העתיד?
המילה האהובה עלי לפוסט הזה - מסגרת לתמונה. כולנו יודעים למה... זה גרם לי לחשוב עליו כל כך הרבה...
שלכם,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou