אף אחד לא ממש יודע, אבל אני מאוהבת. מאוד. אתם לא יכולים אפילו לשער לעצמכם עד כמה. אין מישהו בכל העולם הזה שיודע איך אני מרגישה - אף אחד! פשוט ככה.
ובדרך כלל, בדרך כלל זו ההרגשה הכי טובה שאני מרגישה. ולפי מה שאנשים אומרים לי, כל העולם ואחותו הצולעת רוצים שאנחנו נהייה כבר ביחד. ועוד משהו שהבנתי מהם, זה שגם הוא לא בדיוק מתנגד לרעיון, שגם בעיניו הרעיון מצא חן - אולי הוא אפילו אהב אותו...
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=12551&blogcode=724493
זה משהו שקופק כתב. אני לא אגיד לכם על מה זה מדבר בדיוק, כי זה סיפור פואנטה ואם אני אגיד לכם, אז זה יהרוס לכם את הסוף.
דיברנו על זה אתמול בלילה, כשפגשנו את אופק בבית שלו, חולה ומתכונן להיסטוריה. הוא אמר שים אמר שהוא רוצה לפגוש אנשים. ציטוט שלו לפי קופק: "אני רוצה לפגוש את hanyou... ועוד אנשים..." ים הוא פשוט בנאדם טוב.
ואז סיפרתי להם על מה שאני והוא מתכוונים לעשות ביום-יומיים הקרובים, וקופק פשוט עלה עם הרעיון הגאוני לכתוב את זה אצלו בבלוג. אני הייתי בטוחה שהוא יעשה את זה ממש ממש מגעיל והייתי נגד הרעיון, אבל אחרי שקראתי את זה היום... טוב, הגישה שלי לפוסט הזה השתנתה לגמרי. אני אוהבת את הפוסט הזה מאוד. תקראו אותו, זה יעשה לי טוב...
וגם איווי אמרה לי היום (אגב, הפוסט הזה נכתב מהמחשב שלה...), שרואים שים חושב עלי. שאלתי אותה מאיפה היא יודעת, והיא אמרה שבכל פעם שהיא מדברת איתו עלי יש לו את המבט הזה, אתם יודעים, הלא רגיל הזה...
אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני כמו כלב שרדף אחרי מכונית, השיג אותה, ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות איתה...
אנחנו פשוט זוג ביישנים מפגרים! אם רק למישהו מאיתנו היה את האומץ לדבר, לעשות משהו... אני יודעת שיהיה לי את האומץ, אבל אף פעם אני לא נמצאת במצב המתאים, באווירה הנכונה....
אמרו לי לנשק אותו. לא כמו כל הנשיקות הקודמות - אלא אחת שתהיה אמיתית. לא נשיקת לחי... אני רוצה! אני רוצה כל כך, אבל אני מפחדת...
קראתי את הפוסט של קופק, והבנתי שאם יש מישהו שהצליח להביע את הרגשות שלי הכי טוב שאפשר, הכי קרוב - זו דווקא לא הייתי אני. זה היה קופק. אני יודעת שהוא התכוון לפואנטה, אני יודעת שהוא כתב את זה בכוונה בצורה קריקטורית, מוגזמת. אבל אפילו אם אני לא מתכוונת לאותה פוזיציה בדיוק של מה שהוא רצה שכולם יחשבו, במובן הקצת פחות מתקדם של העניין, ככה אני מרגישה. בדיוק.
ביישנית, פחדנית, מפחדת ללחוץ עליו כדי שלא יעלם לי, מאוהבת... זה מה שאני מרגישה.
בפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של קופק - שאני הייתי הבסיס שלו - נקרעתי מצחוק. קראתי את זה רק ברובד הפואנטה של הסיפור. כתבתי תגובה נרעשת ומתרגשת כי זה היה כתוב כל כך יפה. אחרי זה קראתי את זה שוב. והתפלאתי לראות, שלא רק שלא הסתכלתי על זה מהנקודה של הכוונה הנסתרת, מה שמבינים רק בסוף, לא רק שקראתי את זה שוב כאילו לא קראתי את זה מעולם ואני מבינה דברים כפשוטם, כמו שהם כתובים, אלא שגם הרגשתי בדיוק אותו הדבר...
כואב לי... וקר לי... ולבד לי... ואני לא צריכה להרגיש ככה כי אני יכולה לשנות את זה. אני רק צריכה להפסיק להתנהג בתינוקיות, ילדותיות, ביישנות ופחדנות. פשוט לקחת את האומץ ולנשק את הבנאדם כבר!
שמעתי רעיון מאוד נחמד לא מזמן:
לא יכול להיות שהוא לא יכול לאהוב אותי, אחרת אני לא הייתי מתאהבת בו. אם הוא לא היה מסוגל להחזיר לי אהבה, החיים לא היה נותנים לי להתאהב בו. משמע - הוא יכול לאהוב אותי, יש מצב שזה יקרה.
השאלה היא רק, מה אני צריכה לתת בשביל זה? אין לי בעיה לתת, אני רק צריכה את ה"לבד" הזה שאין בו איש חוץ משנינו, לפחות בהתחלה, ומשם אני יודעת שאני אוכל להסתדר בכוחות עצמי. אם אני רק אניח את החששות, הפחדים, מעטה הביישנות, אם רק אשאיר את הכל מאחור, אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה.
אבל עד שאני אלמד איך לעשות את זה... איך?!
החיים קשים...
אוהבת, גם את כולכם...
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou