טוב, המצב כבר טיפה יותר טוב. היום יש לי עוד הזדמנות לשנות את המזל שלי, אני מקווה שאני לא אפספס גם הפעם, ישלי מין כישרון מוזר שכזה....
בכל מקרה, הנה לכם הפרק הלפני אחרון (וזהו, יותר לא יהיה יומן מסע, הריעו וצהלו לרגל שיחרורכם מעול היומן!!!). כל החוקים הקודמים תקפים, ואם אתם לא יודעים אז פשוט חפשו את הפרק הראשון. אחרי שאני אסיים לפרסם את הכל אני אקח את כל הפוסטים האלה ואעשה לכולם קישור אחד ברשימות (לא שמישהו יסתכל שם אי פעם אבל מילא...)
משהו קטן - היום קניתי לק שחור. אני אוהבת את הלק השחור שלי. הוא כל כך שקט ועצוב... נחמד למדי... והוא עלה רק 7 שקלים...
רק עוד דבר אחד: היום אני עומדת ללמוד איך רכוב על אופניים. בלי גלגלי העזר...
תהנו, והשתדלו לא להירדם (אני יודעת שזה קשה, מסכנים שלי...)
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי (או - אותות...)
ראיתי היום שני אותות. אחד מהם היה מלון בשם שלו, והאחר היה מוזיקה. אני אסביר: הלכנו לנו היום ברחובות אמסטרדם, קונים כל מה שצריך לקנות ועוד לא קנינו - מזכרות, מתנות לחברים - כאלה דברים. המשכנו ללכת, כשפתאום ראיתי את המלון עם השם שלו. אמא שלי עצרה אותי ואמרה לי שאני אסתכל. אמרתי לה ששמתי לב. באמת, אמא, את חושבת שאני לא שאני לב לזה?! אני חוששת שגם היא, כמו אבא, שמה לב. אבא כבר ממש מציק לי עם הנושא הזה... אני עדיין אומרת להם שכלום לא קורה... (הערה שלאחר עריכה: וזה, בעצם, לא כזה שקר...).
בכל מקרה, זה היה האות הראשון. האות השני הגיע מאוחר יותר, כשכבר היינו בדרך חזרה למלון. ראינו קבוצה של נגני רחוב מנגנים על גיטרה קלאסית ועל קסילופון. זה היה ממש נחמד, ונתנו להם כסף על זה. אחת מהמנגינות שהם ניגנו - ושבאורח מוזר התחילה ממש כשהגענו - הייתה המארש התורכי. זו המנגינה שהכי מזוהה אצלי עם ים, כי זה הצלצול של הטלפון שלי שנתתי לו. כלומר, בכל פעם שהוא מתקשר (או ייתקשר, זה לא קרה הרבה...), ככה הטלפון שלי מצלצל (או יצלצל...). אז ככה שזה היה האות השני.
לדעתכם זה מראה על משהו טוב? כלומר, אני חוזרת הביתה מחר, אז ככה שאולי יש לי למה לצפות :).
אה כן! אני חוזרת הביתה מחר! להתראות הולנד, שלום בית! אני כל כך מאושרת מזה! סוף כל סוף אני אחזור לחברים, למשפחה, לים... אני כל כך מעודדת עכשיו!
רק עוד 20 שעות ודקה! אני לא מאמינה שזהו זה! אין יותר ימים לספור, רק שעותף ובלילה יילכו איזה שמונה או משהו, ככה שזה ממש מעט! אני רק מקווה שנקנה שוקולד בדיוטי פרי, ממש בא לי עליו... חיחי, נחשו על מה חשבתי כשכתבתי את זה (רמז, זה לא היה שוקולד...) (הערה שלאחר עריכה: גם כשהעתקתי את זה למחשב לא חשבתי בדיוק על שוקולד...)
אני אסיים, כי אח שלי רוצה לצאת ללובי ואני חייבת ללכת איתו כי אסור לו ללכת לבד וההורים יצאו לסיבוב.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: הבית! "אני חוזרת הביתה, אני והגיטרה..." (נו טוב, אני מתכננת להתחיל ללמוד כשנחזור...). וגם ים נמצא בבית בארץ. אני כל כך אוהבת את הארץ... אני כל כך אוהבת כל מקום שבו ים נמצא... אני אוהבת את כולכם!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 11.7.04 - יום ראשון.
היום השביעי - סוף (או - זה היה לילה מוזר...)
הייתי בלובי עם אח שלי עד מאוחר - שמונה בערך (יצאנו בשש, זה הרבה זמן להיות בלובי של בית מלון...). ההורים שלי חזרו מהסיבוב הנוסף שלהם עם עוד מזכרות, והם אפילו קנו לי את מה שאני ממש ממש רציתי בשביל וייס! יאי! ^^
ואז התחיל הקטע המצחיק: הלכנו למסעדה שהמליצו לנו עליה, מסעדה מקסיקנית. אחרי כמה דקות של הבטה בתפריט והתלבטויות לרוב החלטנו כן להיכנס. הזמנו כמה דברים שהיו צמחוניים (נתנו לי אבוקדו בצד, איכס!), ואכלנו. ואיך שהדברים נכנסו לנו לפה - אוהו, שישו ושמחו! התחלנו לצחוק מכל דבר, לגחך ולצחקק. יצאנו משם שפוכים לגמרי. אמא אומרת משהו, ואנחנו נשפכים; אבא מוציא הגה - אנחנו נקרעים! אני מדברת, וכולם מתגלגלים. ואח שלי... טוב, אח שלי גם ככה לא מצחיק, אפילו שהוא מנסה, אבל בכל זאת הוצאנו גיחוך כשהוא דיבר :). אני הגעתי למסקנה שהאנשים במסעדה הזו שמו לנו איזה ג'ויינט בקרם שמנת שהיה על הדברים שהזמנו, כי בעיקרון רק אני וההורים שלי התמוגגנו מצחוק, ורק אנחנו אכלנו מהקרם שמנת... בסופו של דבר, המסקנה הסופית הייתה שבבשר היה הכי הרבה, כי אבא - שאוכל בשר יחיד מבין שלושתנו (אני, אמא ואבא) - היה הכי קורע. הוא לבש ג'קט ספורטיבי אפור כזה עם כובע, והוא החליט שקר לו אז הוא שם את הכובע על הראש (הוא קירח, אז זה די מתקבל על הדעת...). עכשיו, זה לא מספיק, הו לא! הוא גם צריך להחזיק את הג'קט עם הסנטר, כי הוא פתוח שם וזו הדרך היחידה לסגור אותו. וככה, כשהכובע מסתיר לו את הפנים, הוא נראה ממש כמו מסומם!
אז אני ואמא אמרנו לו שהוא נראה ממש כמו מסומם, והוא עשה לנו דווקא והתחיל ללכת עקום! וכשאמרנו לו שיפסיק, הוא לא הקשיב, וגם הושיט את היד קדימה וניער אותה כמו מסומם שמבקש כסף לסמים! לא האמנתי! אבא שלי, עושה דברים כאלה! והוא אמר שאני צריכה להפסיק לחשוב על מה שאחרים יאמרו, ולהפסיק לדפוק חשבון לכולם. אבל לדעתי יש גבול, ולהתנהג כמו מסומם, בייחוד כשיש לך משפחה, זה הרבה מעבר לגבול הזה... אז עכשיו אני כועסת עליו בגלל זה, והוא יודע את זה... אבל מילא :). לא נורא.
קצת קשה לי לכעוס כשאני מרגישה כל כך טוב כי בעוד לא יותר מאשר 13 שעות ו-48 דקות, אני אהיה על המטוס בדרך לארץ!!!
סוף כל סוף אני אחזור אליכם, אל הבית, אל החיות שלי, החברים שלי (ולא, זה לא אותו הדבר -_-), למשפחה שלי ולים!!! ואני גם דיי אשמח לראות את המלאך שלי שוב, הוא חסר לי פה כמעט כמו ים בעצמו... אני מתה מגעגועים... מתה לראות אותו כבר, לחבק אותו, אפילו לנשק אותו, אם אוכל... אבל גם רק לראות אותו יהיה מספיק בשביל לגרום לי לאושר עילאי... אני מתגעגעת... אבל עוד מעט הגעגועים ייגמרו...
זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי... למרות שחלק ממנו לא היה כל כך רע... זה תמיד שם, ההרגשה שמשהו עומד לקרות, משהו שאני לא אוהַב. אני מקווה שלא ייקרה כלום בדרך חזרה...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים - אני עומדת לראות אותו בקרוב!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou