הקדמה קצרצרה:
מוקדם יותר בבוקר כתבתי פוסט נחמד מאוד על מה שהיה לי אתמול עם ים. על איך שהוא לימד אותי לרכוב על אופניים וכתוצאה מכך עכשיו אני כמעט ולא נופלת מהן; על איך שרכבנו משש וחצי בערך ועד השקיעה; על איך שכשחזרנו אבא שלו הסביר לי מה זה אומר להיות טכנאי שיניים ושיש דבר כזה; על איך שהכלבה המתוקה שלו קפצה עלי; על איך שהתלהבתי מהצ'ינצ'ילות שלו ומהתוכי שלו שיודע לומר "שלום"; על איך שעלינו לחדר שלו כששאר המשפחה שלו הגיעה, והגענו למסקנה שאין הרבה מה לעשות שם אז חשבנו לרדת למטה לשחק פינג פונג (למרות שאני לא יודעת); על איך שממש לפני שהגענו למדרגות ראיתי את העלייה לגג, ובסופו של דבר עלינו לשם ודיברנו שיחת נפש.
על איך שהחלפנו חוויות של חיים שלמים, דיברנו על הבעיות שלנו, על דרכים לפתור אותן; על איך שאני לא יכולה להסביר את השיחה הזו, ולא כי היא מאוד מאוד אישית (זה גם), אלא כי קשה להסביר שיחת נפש. צריך להבין את האווירה והכל, וחוץ מזה זה באמת היה משהו די אישי. לא שדיברנו על משהו שקשור אלינו במיוחד, אבל זה פשוט לא היה משהו שאני רוצה לפרסם לכם פה.
אבל היה משהו שכן הייתי רוצה שתדעו. היה איזה קטע שדיברנו על הפסד ורווח, והוא הלך ככה:
אני: "אני מפחדת לפעמים לעשות את הצעד הלא נכון ולהפסיד, ואני חושבת שבגלל זה אני די נשארת תקועה במקום כל הזמן."
הוא: "מה כבר יש לך להפסיד?"
אני: "הרבה יותר מדי."
הוא: "תראי, ההורים שלך ימשיכו לאהוב אותך, את ואני נמשיך להיות, מה כבר יש לך להפסיד?"
אני: "יותר ממה שאני יכולה לסבול..."
אני והוא נמשיך להיות? למה הוא התכוון כשהוא אמר את זה?! שהוא ואני נמשיך להיות ידידים? שהוא ואני נמשיך לחיות בעולם הזה? שהוא ואני נמשיך לאהוב אחד את השני? למה הוא התכוון?
אבל יצאתי משם עם הרגשה טובה יותר. אני פשוט מבואסת כי לא יצא לי לנשק אותו כמו שרציתי. זה כל כך התבקש! ישבנו שם, לגמרי לבד על הגג, ויכולתי לעשות את זה בכל רגע נתון! אבל פחדתי. פחדתי שהוא יירתע, ואז זה יהרוס את הכל. ופחדתי שהוא לא יירתע, וזה יילך ממש גרוע, וזה גם יהרוס את הכל. פחדתי, התביישתי, לא רציתי להפסיד כלום, והצעד הזה גרם לי להפסיד הכי הרבה.
זהו, אנשים. בפעם הבאה שנהיה ככה לבד, הוא הולך לקבל את זה. אני הולכת לנשק אותו. אני באמת אעשה את זה! אני אנשק אותו נשיקה כזו, שהוא לא יידע מאיפה היא הגיעה. ואז הכל יילך יותר טוב. אני חייבת לנשק אותו ויהי מה! ואני אעשה את זה. אני הולכת לנשק אותו!
ושכחתי אצלו את המפתחות שלי. אמרתי לעצמי שאני לא אשכח ושכחתי... הוא צלצל אלי משהו כמו שעה מאוחר יותר ואמר לי שהם אצלו. אמרתי לו שעכשיו הוא יודע שהוא יכול להיכנס אלי הביתה מתי שבא לו, אז הוא אמר בציניות שהוא יוכל לבוא לאנוס אותי. צחקקתי ואמרתי לו שאולי הוא יצליח לפתוח את הדלת, אבל הוא מיד יפעיל את האזעקה. צחקקנו קצת, ואז אמרנו לילה טוב. תגידו לי שאתם לא יכולים לאהוב אותו, נראה אתכם!
אבל בקיצור, הפוסט הזה נמחק לי, אז אתם ככל הנראה לא תראו אותו... ח-ב-ל
הרי לכם יומן המסע, וזה הפרק האחרון בהחלט! אני מבטיחה...
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני (או - זה באמת הסוף!)
אני יושבת בחדר ההמתנה עכשיו, ואני יכולה לראות את המטוס שלנו, מתכונן לטיסה. אנשים מסתובבים למטה, עושים בדיקות אחרונות, והספירה לאחור אלצי נמשכת. השעה עכשיו 12:45. עוד 15 דקות, ואני אהיה בדרך הביתה. אני בקושי מאמינה למה שקורה פה! קנינו שוקולד בדיוטי פרי ההולנדי - טובלרון חלב איכסי. מילא...
שכחתי לספר לכם איפה היינו אתמול - היינו במוזיאון מיוחד מאוד! זה היה מוזיאון שהוקדש למכשירי עינויים, ואני אומרת: מגניב! היה שם כיסא עם דוקרנים, ואיירון מיידן, ומכשיר עם גלגל שאמור לרסק לאדם את הצלעות, וזה היה ממש ממש מגניב! הבעיה היחידה שלי עם זה, היא שרוב המכשירים האלה היו אמורים לשמש נגד יהודים, בין השאר. וכולם היו בשימוש של הכנסייה, נגד םשעים בנושאי דת. למעשה, הייתה להם רשימה כל כך ארוכה של מחשבות - רק מחשבות! - נגד הדת, שלא יכולת לחיות חיים שלמים מבלי לפשוע! זה מדהים ונורא כאחד!
וואו! הארץ, אני לא מאמינה שאני חוזרת! אני כבר מתה לראות את כולם, ובמיוחד במיוחד את ים! אני מרגישה שכשאני אראה אותו אני אהיה מסוגלת לחבק אותו לעולמים, לעולמי עולמים! אני כל כך רוצה להרגיש אותו שוב, את הנוכחות שלו... אני כל כך אוהבת אותו, ועכשיו הגעגועים שלי מגיעים לאותו שיא כמו ביום הראשון שהיינו כאן, באמסטרדם, היום של הטיסה. אני פשוט רוצה לראות אותו שוב...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: מטוס, שוב המנוע השקסי שייקח אותי הביתה!
אוהבת אתכם מאוד מאוד, ומתגעגעת!
שלכם,
hanyou
יומן מסע! 12.7.04 - יום שני.
היום השמיני, על המטוס (או - הסגירה החגיגית)
זהו. כבר אחרי אחת. הספירה לאחור הסתיימה. אני על המטוס, ואנחנו עומדים להמריא. אני ממש מקווה שלא יקרה שום דבר בטיסה הזו - זה יהיה ממש מבאס להתמוטט לפני קו הסיום (שבמקרה שלנו הוא הגעה בטוחה לארץ). אבל אני מלאת תקווה - אני אצליח להגיע חזרה לארץ בקרוב. הצוות מכין הכל להמראה הקרובה, ואני חושת שבעוד דקות ספורות נמריא. אח שלי מתלהב, כי יש לכל אחד מסך פרטי והוא מת לשחק :). (הערה שלאחר העריכה - בסופו של דבר האדיוט גילה שלא היו בכלל משחקים...) יהיה טוב - אני חוזרת לארץ, לים!
כאן
hanyou, מהמטוס,
רות,
סוף ^^.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou