אתמול ג'ו התקשרה אלי בצהריים - שאלה אם אני רוצה לבוא אליה. היא עשתה איזה משהו לאנשים שקראו את הארי פוטר (מסתבר שאתמול היה יום הולדת 24 לבחור...). אז קבענו בתשע וחצי. הגענו, ראינו קצת אדיר מילר, ואז היינו אמורים להביא סרט - חלון סודי. איך זה קשור להארי פוטר וליום ההולדת שלו - אל תשאלו אותי - אבל אצל ג'ו אי אפשר לדעת. היא אוהבת את שניהם :).
בכל מקרה, אח שלה נסע להביא את הסרט, אבל מסתבר שלא היה אותו (~אוווווו... המוני בבקשה~). אז במקום זה החלטנו ללכת לגן השעשועים הקרוב, בנווה עובד בכרכור (כן, טוב שאני לא נותנת לכם פרטים על מקומות הבילוי המועדפים עליי כדי שתוכלו למצוא אותי מתי שמתחשק לכם, אבל מילא...). אם כן, הרי שכמובן שחוץ מסתיו, נו'ש, ג'ו, דוגמן הבית שלנו ואנוכי, היו עוד אנשים שגרו קרוב ואפשר לקרוא להם בהתרעה קצרה. אם כן, כמובן שמישהו דאג להתקשר לים (אני חושבת שזה היה סתיו, או נו'ש...).
על כל פנים, התמהמהנו קצת בדרך לגן השעשועים כדי לפגוש את קופק. ואחרי זה התמהמהנו עוד קצת, כדי לפגוש שקדייה נחמדה במיוחד, ואז כדי להחליט אם לקרוא לעוד אנשים או לא. בשלב מסויים, אני וג'ו ודוגמן הבית שלנו (אתם חייבים למצוא לי שם קצר יותר בשבילו...) החלטנו ללכת לגן השעשועים לפני כולם, כדי שלא יתפסו לנו את הנדנדות. אז הלכנו, וג'ו ואני תפסנו את שתי הנדנדות היחידות, וחיכינו עד שכולם יגיעו. כל אחד הלך ל... אממ... שליחות - כן, אני מניחה שככה אני אקרא לזה... - אחרת.
בכל מקרה... פתאום ג'ו, דוגמן הבית ואנוכי שומעים רחשים מתוך השיחים. אני נתקפת בפאניקה, אבל שומרת על קור רוח:
"מי זה?!" שאלתי את ג'ו בקול הכי רגוע שיכולתי לשוות לעצמי בתור אחת שנבהלת בקלות מכל רחש שמגיע מכיוון שיחים לא מזוהים...
"זה ים." ג'ו אמרה, בקול שאחת שיודעת יותר ממה שהיא אומרת :).
"אה... אוקיי." אמרתי תוך נשיפת אוויר בתחושת הקלה.
ים הגיע, נתן לכולנו חיבוקים (ולי גם נשיקה, as usuall...), והלך לשבת על הספסל. עכשיו, אני הבנתי שאם אני רוצה שמשהו יתקדם - ולו רק במעט - אני לא יכולה להישאר כל הערב רחוקה ממנו, על איזו נדנדה טיפשית, רק כי אני לא רוצה שמישהו "יתפוס" לי אותה. אני לא ילדה בגן, אני רוצה להיות איתו!!! אז החלטתי לקחת יוזמה, וברגע שדוגמן הבית משך אותי מהנדנדה בברוטליות ותפס לי אותה - זה היה אחרי שיחת שוקולד מאוד מוזרה שרק ג'ו ואני נבין - עברתי לשבת על הספסל. עכשיו כשאני אומרת "ספסל", אני לא מתכוונת לספסל מרווח כמו שאתם עשויים לחשוב. אני אסביר: עד שחשבתי על הרעיון הגאוני לעבור לספסל, הגיעו עוד אנשים. השקדייה התיישבה על הספסל, ליד ים, והספסל כבר לא היה פנוי כל כך, אז נשאר מקום רק לרגל אחת שלי מהצד השני של ים. ובכן, התיישבתי שם על רגל אחת ואמרתי לים:
"הם מפחידים אותי, ג'ו ודוגמן הבית..." אז הוא שם לב שאני יושבת רק בחציי על הספסל, בעוד החצי השני של התחת שלי החליט לתת לשומנים שבו לעשות קפיצת בנג'י באוויר.
"אוי, hanyou, בואי, נעשה לך מקום." הייתה תגובתו לידיעה המרעישה, והוא כרך את זרועו סביבי ומשך אותי אליו בעודו זז טיפה הצידה כדי לעשות לי מקום.
וככה ישבנו במשך די הרבה זמן - אני נרדמתי אז אני מניחה שזה היה די הרבה זמן - עד שמי שעזבנו בהתחלה חזרו. ואז הוא אמר:
"היי, יש אורחים, צריך לקום לומר שלום." ואני התעוררתי וקמתי לומר שלום לכולם. אחרי זה חזרתי לשבת, חשבתי לתומי שאולי הוא יחזור, אבל הוא נשאר לדבר עם האנשים. אז נשארתי לשבת בתקוות שלי עד שמישהו באמת הפחיד אותי בידיעות הספרדית המוגזמות שלו. אז קמתי והלכתי לעמוד ליד עוד אנשים שדיברו, ואמרתי לים שעכשיו המישהו הזה מפחיד אותי. בקיצור, זה היה כמו משחק של חתול ועכבר. הוא היה על הסוס הקפיצי, ואחרי זה כשאני עברתי לסוס, הוא עבר למשטחים העגולים והקפיציים, ואחרי זה כשאני נשארתי על הסוס הקפיצי, הוא עבר לקרוסלה. ושם נגמר המשחק...
"היי hanyou, את אוהבת קרוסלה?" הוא שאל אותי.
"אני? כן, בטח." אמרתי, מעט מבוהלת לאחר שננה עשה לי "אלינה" עליה לא מזמן. כש"אלינה" אומר לסובב ממש ממש מהר עד שבא לבנאדם להקיא מזה, ואחרי זה לשנות כיוון, ובאסה כאלה... אבל ים אמר שהוא לא יעשה את זה.
גם דוגמן הבית שלנו היה שם, ואני החלטתי שאני עושה עם הנעל שלי טבעת סביב הקרוסלה. אז הורדתי את הרגל שלי ונתתי לה להיגרר בחול. זה היה נחמד, עד שנמאס לי מזה.
"די, נמאס לי לעשות טבעת." אמרתי, והתקרבתי לים. הנחתי עליו את הראש שלי, והוא - אוטומטית כבר (אז זה נכון שהם לומדים מהר?!) - הניח את היד שלו סביבי.
"נו, hanyou, זה לא הולך ככה. את יודעת שאני לא יכול לסובב עם יד אחת." הוא אמר בצחוק.
"אל תדאג, אני אעזור לך." אמרתי והתחלתי לסובב את הקרוסלה עם היד השנייה שלי. עזבו את העובדה שהוא לא נתן לי להפעיל בכלל כוח - את הרוב הוא עשה לבדו - זה פשוט הרגיש ממש ממש נוח להירדם עליו שוב ~מבט חולמני...~ :).
ואז היד שלי נשמטה מהמרכז של הקרוסלה, ושקעתי בשינה, כשהוא העיר אותי רק כשהם ירדו משם.
אחרי זה עברנו לשבת עם כולם ושם, שוב הנחתי עליו את הראש שלי ולא היה לו אכפת בכלל, כל עוד אני לא אירדם שוב, אבל את זה הוא אמר בצחוק :).
באיזהשהו שלב הם החליטו שמספיק, הם חייבים לחזור כבר הביתה. אז ים קם, נישק אותי על המצח ואמר לי להתראות. אבל אני לא רציתי שזה ייגמר ככה! רציתי לעשות משהו, הייתה לי תכנית!!! עמדתי לי בלב כל הבלאגן של העזיבה והחיבוקים, ואז זעקתי:
"מי לאדוניי אליי!"
או... בעצם... זה היה יותר כמו לחישה של:
"אולי נלווה אותם?"
אף לא אחד הבין את כוונתי. אנשים, כשאני אומרת "אותם" על קבוצה שכוללת את ים, הכוונה היא ל"ים". כולם = ים. ברור? אני שמחה :].
בסופו של דבר, גם לא בהבנה מוחלטת, ליווינו אותם (ים, כן? זוכרים את מה שלמדנו... ^^). ואז, הוא חיבק אותי שוב, ונישק אותי שוב לשלום. וחיכה שאני אנשק אותו בחזרה.
"הממ?.." הוא שאל.
"רק עוד רגע..." אמרתי לכיוון הכתף שלו.
"רק אל תירדמי." שמעתי אותו אומר וחייכתי.
"אל תדאג, זה לא לוקח כל כך מעט זמן." אמרתי. (אני טיפשה? הו כן, אני טיפשה...).
בסוף נישקתי אותו ושחררתי אותו מ"אחיזת הברזל" שלי (כאילו שהוא לא יכול היה להשתחרר ממנה מבלי שאני אתן לו...).
וזה היה סוף טוב. so much for my happy ending... רציתי לעשות יותר - לפחות טיפה יותר - אבל זה כנראה ייאלץ לחכות לפעם שבה נהיה קצת יותר... לבד... אני באמת אעשה את זה!!! מבטיחה!!! (ואל תעשו לי: "כן, אהה..." וכיוצא באלו - אני שונאת את זה!!!).
אבל אי אפשר לומר שלא הייתה פה התקדמות מאיזהשהו סוג, נכון?
כלומר, בשם הכוחות! הבנאדם משך אותי אליו על הספסל ההוא! זה חייב לומר משהו, לא? ואל תגידו לי שאני מייחסת לזה יותר מדי חשיבות, כי בין שני אנשים שהם ביישנים סתומים, זה אומר משהו! אני בטוחה! אני מקווה... ~יושבת בפינה ומחבקת את הרגליים ומנסה לשכנע את עצמי שאני היחידה בעולם הזה שצודקת ושכל האחרים טועים המה...~
בפעם הבאה שנהיה רק אני והוא, הו אני נשבעת לכם!!! אני אעשה את זה - אעשה את זה וחצי!
וכעת לדילמה:
ההורים שלי. מה לעשות איתם? כלומר, זה לא שהם לא חושדים או משהו, ההיפך הוא הנכון - הם מאוד חושדים! רק אתמול השיחה שלי ושל אמא שלי נסבה אליו, והיא אומרת לי משהו עליו. ואני:
"איך את יודעת את זה?"
"כי אתם תתחתנו."
"מי אמר לך?"
"אני יודעת שאת רוצה."
אמא?! WTF?! מאיפה את יודעת?! כמובן שלא אמרתי לה כלום על זה, לא לשלילה ולא לחיוב. אבל כמו שפליפה פעם לחש-צעק לי בפלא:
"הם ההורים שלך, ברור שהם יודעים!!!"
אז מה לעשות, למחוק כל זכר לספק סופית ופשוט לומר להם שחשדותיהם נכונים? אחרי שבמשך ממש הרבה זמן גרמתי להם להאמין שהם במסלול הלא נכון? מה עלי לעשות?
אני מתלבטת כל כך קשה, שזה גורם לי למצב רוח רע, לכאבי ראש ולעייפות שלא מהעולם הזה. ועם כל הבלאקאוטים שבאו עכשיו בכל פעם שאני עולה במדרגות... אולי אני פשוט צריכה להוריד את זה מעצמי ודי...
אבל מצד שני... הם ההורים שלי, מה הם מבינים? אין להם מושג בכלל... מה... מה הם יודעים?!
אוף!!! להגיד להם או לא?!
HELP ME!!!
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: ים. אני כל כך רוצה להירדם עליו שוב...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou