אז כן. הנה אני, יושבת פה, מנסה לפתור תרגילים במתמטיקה (טוב שנזכרתי באמת), ולא מצליחה. בהתחלה זה היה קל, המנייאקים הקטנים - חשבו שאם הם יסתתרו מאחורי תרגילים קלים בהתחלה, אז אולי המוח שלי לא יעלה על הקנוניה שלהם ויצליח לפתור אותם. אבל םה לא יודעים עד כמה המוח שלי מחוכם יותר מהם - או אולי בעצם טיפש יותר מהם... - אני לא מצליחה לעשות אותם... בו הו...
איזה מבאס זה. יום האהבה, אני חיה, ים חי, ואנחנו לא ביחד. זה לא מבאס אתכם?
אני אפילו לא יודעת איפה הוא, אם הוא ישן, אם הוא בים, אם הוא גם יושב לו בבית ועושה שום דבר מוחלט...
חשבתי לבקש ממנו שיבוא להסביר לי את התרגילים האלה - ובלי שום מטרה נסתרת, באמת רק כדי לפתור אותם ולסיים עם הסיוט הזה כבר - אבל אני מפחדת שהוא יפרש את זה כמשהו של יום האהבה, יירתע ויגיד שהוא לא יכול לבוא.
זה לא מבאס אתכם לאללה?! ועכשיו אני מחכה שהוא יעלה לאיי סי, מה שבטוח לא יקרה כי שום דבר שאני רוצה שיקרה לא קורה בעולם הזה שלנו... ו...
כבר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו! אפילו לא שמעתי ממנו, ואני מתגעגעת אליו!!! אני רוצה לראות אותו שוב, אפילו רק לשמוע את הקול שלו כשהוא יגיד לי שהוא לא יכול לבוא אלי היום, אפילו רק לקרוא את המילים שהוא כותב לי באיי סי, משהו! אני רוצה להיות איתו...
למה המציאו את יום האהבה?! כדי שלאנשים כמוני יהיה רע? הרי אני יודעת שרוב הסיכויים שלא ניפגש היום, אז למה? למה למען השם? כדי שאני אוכל לקנא בכל מי שכן יש לו מה לעשות היום? זה לא שאני לא אוהבת מישהו, זה לא שהוא לא מרגיש אי אילו רגשות - גם אם מעורפלים ביותר - כלפי בחזרה, זה לא שאין לי זמן, זה לא שאני חוששת מדעת הקהל, זה לא שאני מפחדת - כבר אין לי ממה לפחד, אני יודעת את זה עכשיו! אז למה?! למה כשאני מוכנה, לא נותנים לי את ההזדמנות? למה חוקי מרפי חייבים לפעול עלי דווקא עכשיו? למה לא יכולתי פשוט להישאר לישון היום? אני רוצה הביתה. לא הביתה הזה, אלא מקום שבו אני ארגיש באמת באמת בבית. מקום שבו במקום להיות מתוחה כל הזמן, אני אהיה רגועה, מקום שבו אני אהיה מאושרת.
לרוע המזל, המקום היחיד הזה הוא איפה שים נמצא, וים לא נמצא איתי. איך אפשר לשמור על שפיות כשאני מנסה - ללא הצלחה מרובה - לפתור תרגילים במתמטיקה אבל כל מה שיוצא לי זה:
AB = DC...... אולי אני אקרא לים בכל מקרה... CD||AB אבל מה אם הוא לא ירצה/יוכל לבוא?..
אני לא יכולה לעבוד ככה! זה לא הוגן! זה לא הוגן שאני חושבת עליו כל הזמן! למה המוח שלי לא יכול לעבור לרגע אחד למחשבות ענייניות על מה שהוא צריך לחשוב עליו כי אם לא יורידו אותי לארבע יחידות, במקום לחשוב על ים כל הזמן?!
אני כל כך אוהבת את הבנאדם הזה, אבל זה מתחיל לעלות לי יותר מדי... אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכשל במתמטיקה משום שאני אוהבת אותו, זה פשוט לא הגיוני. אז ממתי נהייתי כל כך לא הגיונית? למה לאהבה אין חוקים ברורים - את זה מותר לעשות ואת זה אסור, זה אפשרי וזה לא, כאן זה הזמן וכאן זה לא מתאים... אולי בעצם יש, ואני רק לא יודעת אותם. ומה אם אני לא משחקת לפי החוקים? ומה אם אני אפסל כי אני מרמה? ומה אם כלום יותר לא יצליח לי???
למה אני לא יכולה פשוט לשכוח מהכל - הלימודים, המתמטיקה הנוראה הזו עם התרגילים המנייאקים וכל השאר - ורק לאהוב. רק לאהוב בלי הגבלה? למה? תגידו לי: למה?!
כבר אפסו לי כל התקוות שהיום הזה יהיה במשהו יותר טוב מעכשיו...
אוהבת,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou