אה כן, וזה עומד להיות פוסט ים נוסף, לכן הקריאה אינה מומלצת כלל לאנשים בעלי לב חלש או לחילופין לאנשים שנמאס להם לשמוע על ים...
ובכן, במה אתחיל? אני מניחה שמההתחלה. רק אתן לכם אקספוזיציה קצרה על המתרחש:
המקום: הבית שלי.
הזמן: 9:20 PM.
הדמויות: אנוכי. דמויות אורח: ננה ופליפה.
סיפור המעשה: אנוכי מסתובבת בביתה חסרת מנוח וטרודה עד מאוד. זה עתה סיימה אנוכי את ארוחת הערב שלה, וכעת היא מחפשת את כל הדרכים האפשריות להוריד אותה מבטנה - אבא ואמא שמחו מאוד על כל העזרה הרצונית שכללה הסתובבויות מורידות משקל לרוב ברחבי הבית... והנה מגיעה השעה ואנוכי כבר מוכנה לצאת. אבא ואנוכי יוצאים מפתח הבית, נכנסים למכונית, ויוצאים לאסוף את ננה ואת פליפה מבתיהם אל חוף הקשתות - הלא שם נערכת מסיבה לרגל עזיבתו של רוקו את אזורנו לטובת אזורים הומים יותר ומרובי עשן (כגון רמת גן...)
המקום: חוף הקשתות.
הזמן: לא ידוע, מעט לאחר 10, אנוכי מניחה.
הדמויות: אנוכי, ג'ו, ננה, ופליפה. דמויות אורח: כל האחרים. דמות חשובה עד מאוד: ים.
סיפור המעשה: אנוכי, פליפה וננה מגיעים אל החוף, אך אבוי! איננו מוצאים את הקבוצה אליה אנו עתידים להשתייך מהרגע בו נעזוב את מכונית אבא. אנוכי מרימה טלפון לג'ו, שאומרת שאף היא הסתבכה - ואפילו יותר מאיתנו - במציאת החוף. לאחר עזרה קטנה מצדו של אבא, ג'ו מודיעה כי היא תהיה שם בקרוב. בינתיים ננה, פליפה ואנוכי הוגים את הרעיון הגאוני להתקשר לרוקו - הלא הוא הוא מארגן המסיבה, ובתור שכזה הוא הוא אשר יודע היכן היא מתקיימת. חיש קל אנוכי מתקשרת לרוקו, ורוקו עונה (תוך כדי שאנחנו רואים אותו בעשותו זאת). מסתבר שהקבוצה הייתה ממש לפנינו. פליפה, ננה ואנוכי יורדים מהמכונית ונותנים לאבא לנסוע לו בחזרה לביתנו הקט. ג'ו אף היא מגיעה, והיא מחבקת אותי בעודי מדברת בטלפון עם נו'ש לאחר שניסיתי להשיג אותה ללא הצלחה מרובה קודם לכן, לפני השיחה עם רוקו.
ג'ו, פליפה, ננה ואנוכי מחליטים לערוך טיול קצרצר לאורך החוף, לאחר שנערכה היכרות קטנה בינינו לבין האנשים שלא הכירונו. אנו הולכים, מגיעים לסלעים ומתיישבים עליהם לזמן מה. פליפה מתכנן תכניות ומזמין עריסות לתינוקות שהוא מאמין שיהיו לי ולים, וננה וג'ו מטכסים עצות נגדי וקושרים קשרים נגדי מאחורי גבי. למעשה, ננה הוא הקושר הראשי - ג'ו תמיד אהבה אותי יותר. P:
אנו חוזרים לאחר שנו'ש מתקשרת אלינו ומבקשת שנחזור. כשאנו מגיעים, את מי עיני רואות המה?! את ים כמובן, בכל פאר חולצתו הכחולה (navy, כבר אמרתי שהוא אוהב את זה?), והוויתו הוא אשר עושה אותו כל כך מיוחד בעיני ומיוחד פחות בעיני אחרים. החיבוק, הנשיקה הקטנה, ואנוכי עוברת הלאה לפגוש בעוד אנשים.
הזמן עובר, אנוכי לא זוכרת בבירור כעת מה קרה, אבל בשלב כלשהו מצאה אנוכי את עצמה יושבת ליד ים, כאשר הוא עצמו מחזיק בידה ומשחק באצבעותיה, ומסביר לה על הרוחות השונות ועל השפעותיהן בגלישה. לאחר זמן מה של ישיבה לבטלה כזו (לבטלה?! למחוק מהפרוטוקול! זה היה מושלם!!!), ים מחליט לקחת יוזמה ולהיכנס לתוך המים. תוך פחות מדקה יורדת החולצה מעליו והוא נכנס לים. אנוכי יושבת על החוף ומביטה לנקודה האחרונה שבו ראתה אותו...
הזמן עובר שוב, יש לו מנהג שכזה... אנוכי יושבת, קמה, יושבת עם אנשים אחרים וקמה שוב כדי להיכנס עם ג'ו למים. נכנסים למים... כמה זמן שאנוכי לא עשתה זאת!!! הייתה לזה הרגשה... טובה... כל כך... אנוכי רואה את ים בפנים לגמרי, אבל אנוכי יכולה רק להרטיב את רגליה, שכן אנוכי לא הביאה איתה בגד ים או בגדים תחתונים ההולמים לחשיפה בתור בגד ים בתחפושת... על כן נשארת אנוכי עם האפשרות היחידה של הרמת החצאית שלה מדי פעם, עד שאנוכי מוותרת ופשוט נותנת לפיסת הג'ינס להירטב...
יוצאים מהמים - ומרגישים בקור מיד... בינתיים כמה מהאנשים הבעירו אש, ואנוכי מנסה להתחמם. גם ים עומד ומתחמם... עוד פעם נכנסות ג'ו ואנוכי לתוך המים, ועוד פעם יוצאות - הפעם כבר פחות קר. ים מגיע.
"hanyou, את רעבה? יש טבעול." הוא אומר.
"לא תודה, באמת, אני לא רעבה." אומרת אנוכי.
"לא, את רעבה, את צריכה לאכול, לפחות תאכלי נקניקייה אחת." הוא מפציר.
"אני רעבה?" אנוכי שואלת בטון מוזר.
"כאילו לא אכלת שבוע." הוא מחייך. אנוכי לא יכולה להתנגד עוד.
"טוב, אז אולי רק נקניקייה אחת." אנוכי מחייכת גם כן :).
"יופי." אומר ים, ורץ להביא לאנוכי נקניקייה. והרי לכם סיפור קטן על איך להיפטר מנקניקייה לא רצויה בשני ביסים:
לוקחים נקניקייה אחת מהאדם שהכי אוהבים בכל העולם. נותנים לג'ו חתיכה. נותנים לפליפה חתיכה ולא אומרים לו שזה לא בשרי (שימו לב! חשוב לא לומר שזה לא בשרי, משום שאם פליפה יידע זאת, הוא לא ירהיב עוז לאכול זאת). נוגסים חתיכה. נותנים עוד חתיכה לג'ו. נוגסים שוב. וכך נפטרים מנקניקייה לא רצוייה בשני ביסים :).
וכעת להמשך הסיפור: אנוכי, ג'ו ופליפה הולכים לשבת בצד גבעה קטנה המוסתרת מקהל על ידי אור הזרקורים הנקרים על מגרש החנייה של החוף. פליפה, ג'ו ואנוכי מדברים, ופתאום שמים לב שים יושב לו על אבן, ולידו יושב סתיו.
"הייתי מקימה משם את סתיו." אומרת אנוכי. "והולכת לשבת במקומו."
"זה אפשרי." אומרת ג'ו ומעלה את הרעיון הגאוני להתקשר לסתיו ממספר חסוי ובכך לגרום לו לקום כדי לענות. פליפה מייד מנדב את הפלאפון שלו, והופך את מספרו לבלתי מזוהה. השיחה לסתיו מתבצעת, והוא קם. לרוע המזל, ים קם מעט אחריו. אבל לראות את סתיו קם מרחוק ואז להפסיק לצלצל היה פשוט מצחיק, זאת אני מוכרחה לומר. ים מתיישב שוב. ועתה, עתה מתיישב לידו רוקו. וג'ו מרימה טלפון לרוקו מאותו מספר חסוי :). רוקו קם, ואנחנו מתפוצצים מצחוק - מזל שישבנו רחוק ומוסתירם, ככה שלא שמעו וגם לא ראו אותנו. אבל מיד כשרוקו קם, גם ים קם. אוהו! הרי זה ממש משחק של חתול ועכבר! אבל הנה, מה זה קורה?! ים עושה דרכו אלינו!
חיש מהר נעלמו להם ג'ו ופליפה, תוך כדי כך שפליפה חוזר רק על מנת להגיש לי את חולצתי המשובצת (הידועה גם בכינויה "פד"), על מנת שלא יהיה לי קר מדי, ואני וים נשארנו לבדנו, מוסתרים מעין כל.
"אני חוששת שבקצב הזה איעשה חולה." אנוכי אומרת.
"למה?" שואל ים, מודאג במקצת.
"המים. קר לי כמו אני לא יודעת מה." אנוכי משיבה.
"קר לך?" שואל ים במבט לא מאמין ומעביר את ידו על ידי במחווה שגורמת לי לצמרמורת. "את באמת קצת קרה. בואי, אחמם אותך." הוא אומר ומושך אותי אליו. אני מרגישה פשוט ברקיע השביעי, ונותנת לדברים להמשיך מעצמם - מה שיבוא, יבוא הוא ויתקבל בברכה. אנוכי וים מדברים על הרבה דברים, צוחקים מג'יפ עובר אורח שעצר לידנו ויושביו ניסו להרשים את הבנות, מדברים על הלילה וכמה שהוא יפה, על החול, על הים, על החוף, על הרבה דברים. והנה אנוכי מניחה את ראשי על ברכיו של ים, חצי יושבת על האבן לידו, וחצי שוכבת על רגליו.
"אתה זוכר שאמרת לי שאם היית יכול לעצור את הזמן, היית עוצר אותו בזמן הזה?" אני שואלת לפתע, והוא משמיע הנהון. "אני חושבת שאני מתחילה לחשוב ככה גם." אני אומרת, מאושרת.
"אני מבין איך את מרגישה. זה פשוט הזמן הטוב ביותר שקיים." הוא אומר, והשתיקה ממשיכה. "עוד קר לך?" הוא שואל לפתע.
"כבר לא כל כך." אנוכי עונה.
"אני שם לב. הגב שלך כבר לא קר, במקום שבו הוא נוגע בבטן שלי, אני מרגיש." הוא אומר, ואנוכי מרגישה את ידו לוחצת חזק יותר את ידי, ומשחקת באצבעותי עוד.
עוד עובר הזמן, ואנחנו מצטרפים אל שאר האנשים, בחיפוש מוזר לאחר יתד שנעלמה מאוהל. אך היתד לא נמצאה, לצערנו, ואנו המשכנו לשבת ליד המדורה. נרדמתי עליו, אנוכי חושבת, משום שהתעוררתי מחלום ובו כמות בלתי מבוטלת של חיצים נשלחת היישר אליי - ופוגעת... אנוכי קמה בקפיצה, ושמה לב שים הפסיק להעביר את ידו לאורך שערי (בגלל הקפיצה). ואז אנוכי מביאה את שק השינה, ופורסת אותו על שנינו. ים מחבק אותי ונותן לי להירדם על רגליו שוב, ואני לוקחת לעצמי חופש להשתרע עליהן. לאחר כמה פעמים שהוא קם להחליף עצים וחזר, הציע ים שנפרוס את שק השינה ופשוט נשכב עליו.
אני מסכימה (ברצון, ברצון!), ואנו פורסים את השק על החול הרך. מה אומר לכם, לא היה דבר שהשתווה לזה (כמעט) - אנוכי וים, שוכבים על אותו שק שינה, הוא מניח את ידו על מותני, אני את ידי על ידו, ואנחנו צוחקים, ומדברים, ומביטים בשמיים, והוא מזמר לו שירים ישראליים שאני פשוט אוהבת לשמוע אותו מזמר... אני נרדמת...
וקמה, ורואה שהוא איננו לידי עוד. הוא יושב לו ליד האש. ואני מתלבטת - האם לקום אל האש, אם לאו... בסופו של דבר הוא חוזר אליי. ומתיישב לידי, ומביט באש. אומר כמה היא מהפנטת. ואז הוא אומר שהוא נהיה עייף.
"אולי תישן קצת? אני תמיד מנצלת אותך לשינה..." אנוכי מציעה בשיא הטבעיות.
"אני לא יודע..." הוא אומר. "בעצם, אולי קצת, כן..." הוא מוסיף, ומניח את ראשו על ברכיי. אני מניחה את זרועי על זרועו, ובידי הימנית אני מתחילה משחק קטן של "הברש ומשול" בשיערו, בעוד ידו משחקת מדי פעם בברכי :).
"מי היה מאמין?" אני אומרת לו לפתע.
"מאמין למה?" הוא שואל.
"כלומר, לפני שלושה-ארבעה חודשים, לא העזתי לקוות בכלל שהנה מקץ שלושה חודשים אני אשב כאן על החוף, איתך, ואשחק לך בשיער." אני אומרת לו.
"לפי דעתי זה דווקא בסדר גמור."
"כן :). זה היה פשוט משהו שלא העזתי לקוות לו אפילו."
"את רואה? יש חלומות שמתגשמים." אנחנו מביטים אחד בשני. זה רגע מתבקש. רמת האדרנלין בדם שלי גוברת, הלב פועם מהר, הדם זורם בקצב מוגבר, השרירים נמתחים ומתכווצים לחילופין, החום מציף את פני - ואני די בטוחה שאיתו הגיע גם הסומק... - המבט, העיניים, הרגע מושלם, הכל פנטסטי ואני... --- אני מניחה את ראשי על כתפו...
לאחר מכן לא קרה הרבה. הוא חזר לשבת פעם או פעמיים אבל הרגע חלף עבר לו. חלף עבר לו ולא חזר. אבל הוא יחזור, אני בטוחה. צעד אחרי צעד - אין לנו סיבה למהר לשום מקום. נוח לנו עם מה שקורה עכשיו, ואני חושבת שזה יותר מיוחד ממה שיש לרוב האנשים. בינינו יש הבנה - גם אם הבנה ביישנית, היא עדיין הבנה. אנחנו מסוגלים לתקשר הרבה יותר טוב מאשר סתם נשיקה. בינינו יש את כל העניינים הקטנים של משחקי האצבעות, ההישענות ההדדית, אפילו נשימה עמוקה מצידו של אחד מאיתנו מראה כמה אנחנו מאושרים להיות ככה... לפחות אני יודעת שכך אני מרגישה, ואני די בטוחה שגם הוא, יבורך... והנשיקה? גם היא תבוא, בזמנה. אין טעם שאדחף אותה לצאת, אם היא איננה מוכנה עדיין. אם היא מוכנה רק בחציה, אין טעם שתצא אל האור, כי רק לחמור מראים חצי עבודה. היא תהיה בשלה בזמנה, ולא לפני כן, וכשהיא תהיה מוכנה, הכל יעיד על כך, כי היא תקרה. והיא אכן תקרה. אבל רק כשהיא מוכנה לשימוש.
כבר הבנתי שאין טעם לומר שהיום יהיה היום, משום שלא אני יכולה לקבוע מתי היא מוכנה, אלא מי שמכין אותה. ומי שמכין אותה ככל הנראה עסוק מעט, כך שככל הנראה אנוכי וים נזדקק להסתפק בכל שאר העזרים החזותיים שהטבע העניק לנו כדי להעביר אחד לשני את האהבה הזו כמו כדור במגרש כדורעף :).
אני אוהבת אותו. אוהבת אותו ומאוהבת בו. ואני מאושרת על כך, כי גם הוא מרגיש משהו דומה. זה משמח אותי, משום שזה מעבר לציפיותי הגבוהות ביותר...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ים. האדם, המקום שהיינו בו אתמול, האווירה... מושלם. אני אוהבת אותו!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou