יש רגעים בהם אתה מוצא עצמך נדהם נוכח קטנותך הרבה בעולם (וגם קטנוניותך, כשחושבים על זה). אתה יכול ממש לראות עד כמה הגוף האנושי חלש לעומת כל הדברים שיכולים לפגוע בו, וכשזה מתבטא בגוש קטן של דם שלא נקרש טוב - שעושה דרכו בצינורות שלך מי יודע כמה זמן - שבסופו של עניין מחליט לתפוס מקום של קבע ממש בתוך אחת מאונות המוח שלך, רק אז אתה קולט שאתה פגיע, ושחיים זה מושג יחסי, ושמוות זה מושג מופשט, ושאהבה זה מושג שקשה להתמודד איתו - אבל למעשה גם הריכוז בכל אחת מהמחשבות האלה קשה עליך ואתה מעדיף פשוט לא להתעסק בנושא ולנסות להירגע ולנוח הרבה כמו שאומרים לך הרופאים בזמן שהם מזריקים לך תרופות מדללות לדם...
ומי שסביבך? אתה מקרין את זה גם עליו. כולם מתחילים להיחרד מתהייה על גודל האסון, והאם ניתן או לא ניתן לשקם את זה. בעוד שאתה באמצע האנדרלמוסיה לא כל כך מבין מה עובר עליך ורק רוצה לחזור הביתה. אבל באיזהשהו מקום אתה כן מבין - לא? הרי זו הסיבה שאתה לא מוכן שנבוא לבקר, לא רוצה שנראה את גופך בקלקלתו, לא מוכן שנהיה עדים לכל זה. ולכן, אין ביקורים שאינם נחוצים, אין להתראות איתך אלא אם כן תבקש זאת.
ואני שמביטה מהצד, מתגעגעת וחושבת כל הזמן מה קורה איתך... תוהה אם זה גרוע ועד כמה... בכל פעם שמתקשרים לאמא מאזינה בסתר כדי לקלוט עוד פיסת מידע על מצבך כי כשאני שואלת אומרים לי שפשוט "אותו דבר, זה עניין שלוקח זמן"...
כל כך הרבה שטויות! שום רגע איננו כמו הרגע שחלף, הרי אם כך זה היה הזמן לא היה עובר. ונכון, הזמן לא שווה דבר אלא אם כן אנו נותנים לו משמעות - אבל אני כן נותנת, ובשבילי פירוש הדבר הוא שרגעים חולפים ואני לא יודעת מה קורה איתך בדיוק.
וזה מה שמטריד אותי סבא, אי הוודאות...
ואני מתגעגעת... כל כך מתגעגעת ומפחדת ש... שמשהו...
אוהבת,
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou