אתמול. מה עשיתי אתמול? הרבה דברים.
הספקתי להיות אצל ג'וזי שלי, ראינו מפלצות (ע"ר) (אבל את זה כבר כתבתי קודם, לא?).
הספקתי לדפוק את נו'ש ~שוב~ עם העניין הזה של בית ימאהה. אם אי פעם ייצא לנו להגיע לשם, אנחנו נעשה את זה עם בלוני חמצן וכסאות גלגלים ובטח נתפגר על השיעור הראשון :). אבל לא נורא, אני מבטיחה שנמצא איזה יום נו'ש!!!
כמעט הספקתי לקנות חולצות לביה"ס, אבל אמא שלי ביטלה לי ברגע האחרון. ואז כבר היה מאוחר מדי בשביל לומר לנו'ש שאני כן יכולה לבוא לבית ימאהה, ככה שאם מישהו דפק את זה הכי הרבה - זו לא הייתה לא נו'ש ולא אני, אלא אמא שלי. אבל לא נורא. בזכותה יש לי עכשיו מלא אוכל בבית שאני יכולה להכין לאח שלי :). הו, נחמה קטנה...
בכל מקרה... כן... אהמ... המשך היום. אז ככה. בערב ים צלצל אלי.
"אני בא אלייך היום, נכון?"
"בטח! אמ... כלומר, אם אתה יכול." התלהבתי קצת בהתחלה :).
"יכול, יכול, וגם רוצה :)."
"אוקיי :)." כמעט נמסתי שם.
"עשר זה טוב?"
"עשר זה מצויין." ואז אמרנו ביי ביי, וניתקנו. עשיתי כמה דברים, ציירתי ציור אחד, נרדמתי.
העיניים שלי נפקחו וראו מולן את הדבר הכי נורא בעולם! אח שלי עמד מולי, עפ פני הקוף שלו, ואמר:
"אתם הולכים לטייל, לא? אז יאללה, שו-שו..." התחשק לי לתת לו בעיטה. נרדמתי על הכיסא שלי ולא שמתי לב מי עמד מאחוריי.
"תעוף מפה או שאני אחבוט בך כל כך חזק שאתה תעוף לקצה של השנה הבאה." סיננתי מבין שיני. אני שונאת שאח שלי מעיר אותי...
"הכל בסדר?" שמעתי את ים. מההההה?! הוא עמד מאחורי כל הזמן הזה?! הסתובבתי וראיתי אותו.
איכשהו הקוף נעלם מהחדר, ויש התיישב על המיטה שלי, מולי (ישבתי על הכיסא, זוכרים? אז הייתי עם הרגליים על המיטה, ככה גם נרדמתי).
"כן... הכל בסדר :)." חייכתי חיוך מובך.
"ישנת?"
"קצת."
"ואני הערתי אותך..."
"לא לא! זה בסדר :)." הבטתי בשעון. השעה הייתה רבע לאחת-עשרה. נבהלתי, חשבתי שמשהו קרה לו בדרך... אבל לא אמרתי לו את זה.
דיברנו קצת על כל מיני דברים, ואז ירדנו למטה ולקחנו את הכלבים לטיול. אבל לפני שיצאנו איתם הייתי צריכה לתת להם כדור נגד תולעים - טיפול מניעה. בואו נאמר שהם לא כל כך התלהבו מהרעיון... הם עשו יותר בעיות מהחתולים...
אבל הצלחנו לתת להם את רוב הכדור, ואז יצאנו לדרך. עשינו סיבוב קטן הפעם, כי לא היה לנו הרבה זמן - עד אחת כבר רצינו לחזור.
הוא סיפר לי על מה שהוא עשה היום, מה שיש לו לעשות מחר, שהוא קצת לחוץ כי עוד מעט מתחילים הלימודים והוא עוד רק בהתחלה של העבודה במתמטיקה...
"אז... למה? למה אתה פה? היית אומר לי שאתה עסוק - הייתי מבינה." אמרתי לו.
"כי את יותר חשובה."
"אתה צריך לסדר מחדש את סדר העדיפויות שלך." אמרתי.
"לדעתי הוא מסודר בצורה די טובה. קודם את והגלישה, אחרי זה העבודה, ואז הלימודים."
אתם קולטים את זה? אני נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו!!! אייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!! ^^.
ואז הגענו לגן השעשועים הקבוע שלנו.
"עוד פעם לשבת על הספסלים האלה?" שאלתי בייאוש.
"למה לא?"
"כי יש שם דברים שעוקצים ונושכים..."
"אל תדאגי, יהיה בסדר." הוא אמר וחיבק אותי. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת על הספסלים... נו, מה אפשר לעשות, הבנאדם יודע לשכנע :].
ישבנו שם ודיברנו הרבה. דיברנו על מה שהיה פעם, לפני הרבה זמן, כשקנגרו עוד היה איתנו בכיתה. ועכשיו אני אסביר לכם מי זה קנגרו. קנגרו היה ילד מעצבן שהיה איתי במשך כיתות ז' ו-ח'. הוא היה דיי מגעיל אליי, אל איווי ואל ננה. ו... אפשר לומר שים קצת נסחף אחריו. הוא אף פעם לא היה מציק לי, אבל לאיווי הוא גם קצת נטפל. בכיתה ט' הוא עבר מהכיתה, וההשפעה שלו על ים קצת ירדה. בעצם, כשאני חושבת על זה, אולי המעבר הזה שלו, זה מה שנתן לי את ההזדמות לתפוס את המקום שהתפנה :). למה קנגרו? פשוט - כי הוא היה די הרבה זמן באוסטרליה...
בכל מקרה, דיברנו על קנגרו קצת, ואז עברנו להגדרות של אנשים, וים ניסה להסביר לי מה זה "כוסית". הוא אמר שזה לא דווקא במובן טוב, אלא לפעמים זה גם יכול להיות דיי שלילי.
"אז איך היית מגדיר אותי?" שאלתי אותו מתישהו.
"את? את יפה."
"אני?! באמת?"
"כן."
"ומבחינת האישיות שלי?"
"את מתוקה."
לחצתי לו את היד חזק יותר. נאבקתי - לא! לא לתת לזה לצאת! אסור, זה סתם יהיה טיפשי! לאאא!!!
אבל זה יצא. אחת שהתגלגלה לה מעין ימין היישר על האף שלי. זה גירד, אז הרמתי את אחת הידיים וניגבתי אותה.
"את בוכה?" הוא שאל.
"לא משהו רציני." אמרתי. אבל אז באה עוד אחת.
"את בוכה." הוא קבע.
"זה לא נורא." אמרתי והנחתי את הראש שלי עליו. הוא חיבק אותי חזק יותר. אחרי כמה זמן אמרתי: "בסוף העין הזאת תהיה מרוחה והשנייה רגילה..."
"לא נורא, במילא חושך עכשיו." וצחקנו.
הוא נישק אותי. אחרי זה הנחתי את הראש שלי עליו שוב.
"הנה, עכשיו נזכרה העין השנייה..." אמרתי כשגם עין שמאל התחילה לדמוע.
"אז עכשיו תהיי סימטרית." צחקנו שוב והוא חיבק אותי קרוב אליו.
המשכנו לדבר אחרי זה על עוד דברים. על גלישה, על רכיבה, על הרבה מאוד דברים - אני לא זוכרת את הכל. ואז התחלנו לחזור הביתה.
נכנסנו לרגע כדי שאני אתן לו שתייה, והסתכלנו קצת על האופניים שלי. הוא אמר שיש בהן מספיק אוויר. אחרי זה יצאנו ודיברנו קצת על האופניים שלו. ואז התחבקנו. הרבה זמן.
"איזה כיף זה לחבק מישהו שאוהבים." אמרתי לעורף שלו.
"כן... זה נהדר." הוא השיב.
"מעניין מה קנגרו היה אומר אם הוא היה רואה אותך מחבק אותי."
"הוא יודע." מיד הבאתי את עצמי למצב שראיתי את הפנים שלו.
"הוא יודע?!" שאלתי כלא מאמינה.
"כן, והוא די מפרגן."
"מה? באמת?" עדיין בקול של מישהו שקשה לו להאמין.
"הוא אמר: 'תעשה מה שטוב לך'." ים אמר וחיבק אותי שוב.
"וטוב לך?" שאלתי.
"אני עושה את זה, לא?"
חייכתי.
היינו שם עד איזה אחת ועשרים, ואז אמרנו לילה טוב, ואני נכנסתי הביתה, מעופפת לחלוטין :).
זה היה לילה מושלם...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou