אני שונאת תריסים. יש לי תריסים בחדר, ואני שונאת אותם. בכל פעם שאני רוצה לראות את השקיעה, את האופק, את הגשם שיורד על הארץ, את הטיפות הקטנות שזולגות על החלון - בכל פעם התריסים הארורים האלו מפריעים לי. אני רוצה להוריד אותם. כל כך רוצה להיפטר מהם כבר! אבל אני לא יכולה...
ביקשתי מאבא שלי שיוריד לי את התריסים. הוא לא הסכים.
"אבא, נו בבקשה, תוריד לי את התריסים." התחננתי יום אחד.
"לא, hanyou, אני לא מוריד אותם, זה פוגע בחלון." הוא ענה לי.
אז עכשיו יש לי תריסים בחדר, שאני שונאת.
ויש גם תריסים אחרים.
מסתבר שאני לא הבנתי נכון. השלט בכלל לא הצחיק את ההורים שלי. הם לא צחקו מזה. הם רק העמידו פנים, עד שהם יוכלו לדבר איתי בפרטיות. אני לא אומר שהם כעסו מאוד, אבל... הם לא היו מאושרים במיוחד.
"hanyou, איזה שם יש לך בביה"ס?" אבא שלי שאל אותי בטון חמור.
"מה זאת אומרת?"
"איזה שם יש לך?"
"שם טוב..."
"נו, ואת רוצה להרוס אותו?!"
"אבא! אנשים יודעים שאני לא כזאת! אנשים יודעים שאני בחיים לא אעשה שטויות..."
"hanyou, זו בדיוק הדרך להרוס את השם הטוב שלך. כל הצחקוקים האלה על הנושא הזה, ההתרברבויות האלו, השלטים הטפשיים שלך, זו בדיוק הדרך לאבד את השם הטוב. איזה מין שם את רוצה שייצא לך?!"
"השם שלי לא יכול להתקלקל! אני בחיים לא אעשה שטויות כאלה, אני חכמה מדי בשביל זה!"
"זה לא קשור לחוכמה, זה קשור לכושר שיפוט!"
"אז אתה טוען שאני לא יכולה כבר לשפוט כמו שצריך?"
"אני אומר, שאני טיפה יותר חכם ממך, ומבין טיפה יותר טוב. אני לא רוצה לשמוע עוד שטויות כאלה. בפעם הבאה שאת עושה מסיבה, את תהיי בה כל הזמן."
"אוי אבא, אתה לא מבין כלום בזה! דברים השתנו מאז שאתה היית ילד, וזה כבר לא כזה עניין גדול כששני חברים עולים למעלה... אנשים מבינים את זה והם יודעים ששום דבר לא חייב לקרות!" עליתי למעלה מעוצבנת.
תריסים מעצבנים. ההורים שלי חושבים שהם יודעים הכל. חשבתי שהם יצחקו מזה, חשבתי שאם אני אגש לזה בדרך חיובית של הומור, הם יבינו שאני לא הולכת לעשות משהו רציני בזמן הקרוב. שאין מצב שאני אהרוס לעצמי את השם. אני כל הזמן אומרת להם עד כמה כולם אומרים שאני מלאכית ושאני טהורה ושאני תמימה. אני כל הזמן מנסה להסביר להם, להראות להם, שאף פעם אנשים לא יחשבו שאני כלבה שעושה כל מיני דברים שבגיל שלי פשוט לא עושים. הם יודעים שאני לא כזאת, אז למה הם מתנהגים כאילו אני כן, כאילו אני יכולה להיות? אני פשוט לא יכולה להיות כלבה! זה לא בדם שלי!
חשבתי שהם יצחקו. הם לא. במקום זה הם חושבים שאני משוויצה בים. איך עוד אני יכולה לפנות אליהם עם הנושא הזה? איך עוד אני יכולה לפנות אליהם, אם הם לא מקבלים הומור? אני רק צוחקת, הם יודעים את זה. אני לא מתכוונת להפוך אותם לסבים בקרוב, וזה גם טיפשי לחשוב שאני כן. כלומר, שאני אעשה משהו כזה? אפילו החברים שלי לא חושבים עלי ככה. וזה בדיוק הקטע! ההורים שלי לא רוצים שהחברים שלי יחשבו עלי ככה, והחברים שלי באמת לא חושבים עלי ככה, אבל ההורים שלי לא יודעים את זה, או לא מוכנים לשמוע את זה כשאני אומרת להם את זה... הם חושבים שזה שעליתי למעלה עם החבר שלי בזמן מסיבה, אומר שאני ישר מפקירה את עצמי. או שככה החברים שלי חושבים. זה לא נכון! אני לא עושה את זה, והחברים שלי לא חושבים ככה!
אבל לא. ההורים שלי, יש להם את התריסים האלה, שהם פשוט לא יכולים להיפטר מהם. ועכשיו הם רוצים שגם לי יהיו תריסים כאלה. הם כעסו עלי על זה שעליתי למעלה במסיבה ההיא, ואמרו שאם זה ימשיך במסלול הזה, אז לא תהיה לי עוד סיבה לעלות למעלה עם ים, כי לא יהיה ים.
עכשיו ההורים שלי רוצים לשים תריסים לא רק בחדר שלי, אלא גם בחיים שלי. איך אני אוכל להרגיש את השקיעה, את האופק, את הגשם שיורד על הארץ, את הטיפות הקטנות שזולגות - איך אני אוכל להרגיש את כל זה, אם יהיו עלי תריסים?!
אני שונאת את התריסים האלה...
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou