הבוקר היה לי קצת זמן (אני מתחילה בעשר, אז אני צריכה לצאת מהבית רק בערך בתשע...), אז הייתי כאן קצת בבלוגים שלכם ושלי. בינתיים רק Desperado עדכנה - לפחות היה עדכון טוב :).
אבל מה שחשוב לי זה מה שקראתי אחרי זה.
דפדפתי בבלוגי היקר בין הפוסטים הישנים שלי, בערך מלפני חצי שנה (וואו, פאק! זה הרבה מאוד זמן!!!). כשהגעתי לחודש מאי, בערך באמצע (עמודים 6-5 ככה...), ראיתי את הפוסט הראשון שכתבתי אחרי שאמרתי לים שאני אוהבת אותו. לפני שהוא ידע את זה - אבל אחרי שאני אמרתי לו (ככה זה עם הודעות באיי סי... אם לא מחוברים, לא יודעים הרבה דברים שאומרים שם...).
גיליתי שאכן עבר הרבה זמן, הרבה מים זרמו בניאגרה של השירותים מאז, וכל כך הרבה עובדות חיים השתנו! אני מרגישה כאילו הצלחתי ללכת בניגוד לחוקי הטבע ממש! כלומר, באמת הצלחתי לגרום לבחור לאהוב אותי! אותי! מי היה מאמין?
ואיך אני יודעת את זה בכזו וודאות?
אתמול בלילה, בערך באחת עשרה ככה, הוא בא אלי ונסענו לפליפה (סוף סוף אני עושה משהו עם האופניים שלי, לא שאני מתכוונת לעלות עליהם שוב בקרוב, אה אה!). הגענו אליו בעשרים לשתיים עשרה בערך, וקיבלנו מידיו ברוב חגיגיות וטקסיות (אהה...), מה אם לא - דובי ירוק! אוי, זה הדובי הכי מתוק שאני ראיתי בחיים שלי!!!
אם יש משהו שאני רוצה שיקנו לי יותר מכל דבר אחר - הרי שזה דובים. דובים גדולים ופרוותיים, או קטנים ופרוותיים, או בינוניים ופרוותיים, אני רוצה דובים פרוותיים!!! הבעיה היחידה עם הדובים האלה, היא שקשה למצוא להם שם :). אבל זה פרט שולי וזניח (אם למישהו יש הצעות לשם לדובי ירוק - אני פתוחה לרעיונות חדשים ^^).
בכל מקרה, אחרי זה חזרנו הביתה. לא ממש היה לנו הרבה זמן, כי ים היה צריך לחזור הביתה וכבר היה יחסית די מאוחר (הממ... שעה בערך אחרי מה שהוא תכנן...). אז השענו את האופניים על הרגלית שלהם (אחרי שהודעתי ברוב תרועה שאני לא מתכוונת לעלות עליהם שוב לעולם!), ונפרדנו.
הוא חיבק אותי, ואני התלבטתי - לשאול אותו או לא? לומר לו מה אני מרגישה או לסתום את הפה? פחדתי מהתשובה. בסופו של דבר אמרתי לכתף שלו:
"ים?"
"הממ?"
"נראה לך שאני... לוחצת עלייך יותר מדי?"
"מה? לא."
"אני מתכוונת - מנדנדת לך."
"ממש לא. את בסדר גמור."
דמעות.
אני שונאת שזה קורה לי, כי אז אני מתחילה להיות ריגשי כזאתי, והנשימה שלי מתחילה לקרטע וכאלה.
"אוקיי." אמרתי, קצת חנוקה.
"הכי חשוב שתהיי את." הוא אמר.
"אהה..." לא יכולתי ממש לדבר בשלב הזה. ניסיתי לשמור את זה על טונים שקטים, כדי שהוא לא ישים לב.
"את בוכה?" הוא שאל.
"לא." טיפשה שכמותי! ברור שאני בוכה, איך חשבתי שאני אוכל להסתיר את זה?!
"זה בסדר." הוא אמר.
"אני... אני לא רוצה לגרום לך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות." אמרתי והדמעות שבו להתגלגל להן.
"hanyou, אני איתך, ויש לי סיבה טובה לזה." הוא אמר ונתן לי לבכות עד שאני ארגע תוך כדי אמירת: "את בסדר, את בסדר גמור, אל תבכי..." מדי פעם.
בסופו של דבר נרגעתי, ואפילו נפרדנו בחיוך אחרי שהוא דיגדג אותי :).
אני פשוט שמחה שאני יודעת עכשיו שלא משנה מה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ושהוא איתי כי יש לו סיבה. אני הצלחתי לשנות דברים, ואם אני הצלחתי לשנות דברים, כל אחד יכול לשנות דברים. כל אחד מסוגל!
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהבה. מסתבר שיש דבר כזה טהור בעולם :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou