נתחיל מחלום:
אני נמצאת בחדר שלי בבוקר ומגלה שיש לי במיטה ביצה, כלומר, שאני הטלתי. ולא ביצה כמו שהייתם חושבים שיצור בגודלי היה אמור להטיל אילו אנשים היו מטילים ביצים, ביצה בגודל של ביצת תרנגולת, לא משהו יומרני מדי. אני מרגישה מבוכה גדולה על זה שיצור אנושי כמותי הטיל ביצה אבל הרגשות שלי מהולים גם בגאווה על הביצה שלי, ובאושר על הביצה שלי. כדי שאף אחד לא יפגע לי בביצה אני מניחה אותה בארגז המצעים מתחת למיטה שלי, ומחכה לראות מה ייצא ממנה.
פרק זמן שעובר...
אני שומעת קולות מהמיטה שלי, מאזור ארגז המצעים. כבר שכחתי ששמתי שם את הביצה, אז אני מתפלאת לשמוע את הקולות ופותחת את הארגז. בפנים אני מוצאת תינוק (בגודל טבעי).
פרק זמן שעובר...
אני עם ההורים שלי בסופר פארם, קונה טיטולים לתינוק שלי...
חלום מוזר... אבל אפשר להבין ממנו כמה דברים כמו שזה ששמתי את הביצה מתחת למיטה בארגז המצעים כנראה מהווה איזשהוא זמן דגירה. חוץ מזה הרהב לא הבנתי, אבל זה קצת שינה לי את התפיסה בקשר לזה שאני לא רוצה תינוקות. כנראה שתת המודע שלי חושב אחרת... עובדה שהרגשתי אהבה לביצה, למרות שהייתי קצת נבוכה.
בכלל, בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על הגישה שלי לילדים, כנראה בגלל כל הקטע שאני מלמדת עכשיו בחטיבת ביניים את כיתה ז' המטריפה שלי... הם עושים כל כך הרבה רעש, אבל אני עדיין לא איבדתי בהם אמון... יצא לי לחשוב הרבה על זה שאני רוצה ילד, אבל מפחדת ממה שיקרה אחרי שאלד אחד. אני כל כך הבנאדם שייפול לדיכאון שאחרי הלידה... ומה יקרה אם אני אלד ילד או ילדה, ואחרי זה ארגיש שאני בכלל לא רוצה אותם - ולא כי אני באמת לא רוצה אותם, פשוט כי אני אהיה מדוכאת ומפוחדת...
אלה מחשבות מדאיגות שממלאות לי את הלב, לצד הרגשת חמימות בכל פעם שאני חושבת על זה שמתישהו בחיי אני יודעת שיהיה לי ילד קטן, שיגדל ויהיה לילד גדול, שיהיה לי מישהו או מישהי להתגאות בהם, שיהיו מוצלחים וטובים בכל מה שהם ירצו... ואם יהיו להם בעיות, יהיה להם אותי (ואני מקווה שגם את אבא שלהם), לתמוך בהם.
אלה מחשבות קצת מרחיקות לכת, אבל אני חושבת שמגיע זמן בחייו של כל אדם שהוא מתחיל לחשוב על הדברים האלה. ואם אנשים שקוראים פה חושבים שאני חושבת יותר מדי, או (וזה המצב הטוב), יותר מדי קדימה, או שאני עדיין לא בגיל שאני צריכה לחשוב על דברים כאלה - יש לי רק דבר אחד לומר לכולם:
המחשבות האלה דורשות בגרות ברמה שהיא קצת אחרת. אני חושבת שעצם זה שיצאתי לחיים קצת מוקדם מדי, ושאני לומדת עם אנשים קצת יותר בוגרים שחושבים מחשבות כאלה כבר דיי הרבה זמן (אנשים שהשתחררו מהצבא לפני כמה שנים, אנשים שמלמדים אותי, מתרגלים אותי ומעבירים לי מעבדות), כל זה קצת משרה עלי את הבגרות שלהם וגורם לי לחשוב על דברים שבטח לא הייתי חושבת עליהם בצבא, כשאני נמצאת רק עם אנשים בגילי שחושבים רק על היציאה של הסופ"ש הקרוב...
ואני רואה את זה על אלון, הוא חושב המון על מה לעשות בסוף השבוע, ובדרך כלל כשאני מציעה לעשות משהו יותר שקט הוא מתאכזב, מה שאומר לוותר המון מצד שנינו... מה גם שלאחרונה קצת קשה לקבץ את כולם והאמת שאני דיי התייאשתי מלנסות כי לאף אחד כבר אין מוטיבציה ואי אפשר שאני אקבע כל הזמן כי המקומות היחידים שיש לי להציע הם אינדיקה ואולי הוביט אם יש מקום. וכשאנשים שמים גבולות של דאנס בר הכי טוב, פאב שקט זה עוד בסדר אבל חלילה בית קפה, אין לי הרבה ברירות...
וזה לא במטרה לפגוע באנשים, אבל אני באמת לא הסוג של אנשים שיהנו ממוקומות בילוי שמתאימים לגילי... אף פעם לא ממש נהניתי מהם, ובאופן אישי אני אוהבת הרבה יותר להישאר בבית במקום שאפשר לדבר וגם לשמוע, שלא לדבר על להקשיב, מאשר לכלות את כוחותי האחרונים בריקוד... אין שום סיבה שדווקא עכשיו, מכל הזמנים, אני אהנה מזה יותר. זה לא כאילו האישיות שלי עדיין מתגבשת, הכל כבר הוחלט - אני מי שאני ואני לא יכולה לאהוב פתאום דברים שאני לא אוהבת (אלא אם כן אירוע טראומטי נורא יקרה לי ברמה שהאישיות שלי תחטוף את הלם חייה ותהיה אמורפית או שונה לחלוטין ממה שהיא הייתה קודם לכן).
ולצד כל התהיות הללו, כמו גם מה אני הולכת לעשות עם הכיתה שלי בשיעור הקרוב (כנראה שיחת משמעת ושיחת בוחן - נגד העתקות), ומחשבה על זה שאולי עצם זה שנהייתי מורה הפך אותי ליבשושית יותר, אני חושבת המון על סבא שלי.
וכדאי שאני אחשוב עליו, כי הסיכויים הולכים ופוחתים לטובתו...
כל כך מפחיד לחשוב על לאבד אדם שהיה לך יקר כל כך. וכל כך מתסכל לחשוב על זה שבכל השנים שעברו יכולתי לומר לו עד כמה הוא יקר לי (אני מניחה שהוא ידע את זה, אבל עדיין), ואילו עכשיו, כשאני רוצה לומר לו את זה יותר מכל, אני בספק אם הוא יבין למה אני מתכוונת...
הוא אושפז שוב בשבוע האחרון, לילה אחרי שראיתי אותו ונראה היה שהוא בסדר. הוא לא אכל ובקושי זז, התחיל שוב להיות מבולבל... וזה כל כך מדכא לחשוב על זה. זה גורם לי להתחיל לשחזר את כל האירועים האחרונים שקרו, את יום ההולדת ה-70 שלו, את השבץ הראשון, שהוא חטף בשבוע אחרי שביקרתי אותם וראיתי אותו עובד על החלונות בבית שלו ושל סבתא שלי, וחשבתי לעצמי שאני צריכה לחזור לבקר אותם בתיכפות רבה יותר. האם זה היה רמז מתת המודע שלי, שמשהו עומד להשתבש?
ובד בבד מגיעות לי מחשבות יותר רחוקות לכיוון העבר, על תמונות שראיתי בהן אני כתינוקת שכובה, ישנה, על בטנו והוא מביט בי באהבה גדולה כל כך... מחשבות חותכות כסכין שגורמות לי לבכות מבפנים... למה אני לא יכולה לבכות מבחוץ? אולי כי אין לי למי, חוץ מאלון, והוא כבר ראה ממני מספיק דמעות.
כן, קשה לי להתחבר לאנשים אחרים ברמה כזאת. אני יכולה לדבר איתם בכנות, אני יכולה להקשיב לבעיות שלהם - אבל לדבר על מה שכואב לי?! מי שמע על דבר כזה... לא אני, לא תראו אותי במצב כזה... רק לאלון אני מצליחה להיפתח ברמה הזו, וגם זה אחרי הרבה פעמים שהוא שואל אותי מה יש לי, מה מציק לי... אני חושבת שזה משהו בתחושה של החיבוק שלו.
הרבה מחשבות... כל כך הרבה מחשבות...
דבר משמח - היום עשיתי את המעבדה האחרונה במבוא למיקרוביולוגיה. נשאר לי להגיש את הדו"ח של המעבדה הזו, ולעשות דבר אגב גם את הקורס עצמו (אבל אם הסמסטר יתבטל, כנראה שזה יידחה עד הודעה חדשה). נקודה אחת של אור בכל הבלאגן שאופף אותי.
אני חושבת שאני מרגישה סחרחרה בזמן האחרון בגלל חוסר היציבות בחיים שלי - להתנייד מפרדס חנה לירושלים וחזרה כל שבוע, להיות רחוקה מהמשפחה, סבא שלי, חברים שלי שאני כמעט לא רואה אותם וכבר לא יודעת מה טיב היחסים שלי איתם (קל לומר "אני אהיה שם בשבילך", יותר קשה לקיים, לכולנו). בעיקרון כל מה שעובר עלי כעת מאופיין בחוסר יציבות חוץ מאלון, שנראה שלא משנה מה יקרה הוא תמיד יהיה שם...
זהו להפעם,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou