אז הלימודים התחילו כבר לפני שבוע. הלימודים פרופר זאת אומרת. עד עכשיו למדתי תרגול אחד ומעבדה אחת, וזה בלי להחשיב את הקורסים בחינוך. אז התרגולים והמעבדה כבר הסתיימו (תודה לאל כי זה ממש ממש מוריד לי מהלחץ), ונראה שבכללי אני אפילו אצליח לעבור את השנה הזו לא רע (כשהמדד ללא רע זה רצון/חוסר רצון להתאבד/ לפרוש מעתודה). זה נשמע עתודאי משהו ("אוי לא! שכחתי לשים נקודה בסוף התרגיל וכבר הגשתי אותו!!!"), אבל ככה זה. זה חשוב, מה לעשות... זה כל כך חשוב שזה עניין של חיים או מוות (NOT).
ולצד כל זה אני ממש ממש מתגעגעת לרכיבה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מחפשת איך בכל זאת לדחוף את זה לסדר היום (ושוב ושוב אני מגלה ש... אממ... אין ממש דרך נורמאלית). אבל אני יודעת, כל כך כל כך יודעת, שמתישהו זה יגיע. הזמן הזה בשבילי לעשות מה שאני רוצה, לרכוב אפילו כל היום אם יבוא לי... בינתיים מצאתי רק בחור אחד שמוכן שאני ארכב לו על הסוסה (אם אני אצליח להרגיע אותה כי היא סייחה בת שלוש שאולפה בגיל שנתיים אבל לא רכבו עליה כבר שנה וטוב, אני כבר דיי חלודה אם לומר את האמת). הבעיה היא שהלימודים שוב התחילו, מה שכובל אותי לאוניברסיטה ולירושלים מיום ראשון עד שישי...
כן, זה מרגיש קצת חנוק ולא משוחרר במיוחד, אבל אלה החיים... אני רק מקווה שהצוציקים הקטנים שאני מלמדת אותם לא יעשו לי יותר מדי בעיות ולא יעלו לי יותר מדי על העצבים, כי אין לי הרבה כוח אליהם... אני אפילו לא יודעת כמה שיעורים עוד יש לי לסבול אותם, אבל הם באמת קצת עולים על העצבים (כמו שגלי אומרת: "את לא יודעת איפה הם כבר עומדים לי!!!"). אז אצלי זה עוד לא הגיע לרמה כזו, אבל אני קרובה לסף. ולחשוב שבשירות שלי אני אתקל בילדים כל כך הרבה יותר קשים... הוא אלי אלי!
אני מרגישה ירידה בכישורי הכתיבה שלי. מזל שסיימתי לעבוד על הספר שלי לפני כל הטירוף הזה כי אחרת זה לא היה מסתיים בטוב... אני פשוט מתוסכלת מזה שהכתיבה היצירתית שלי מסתכמת בלמצוא הסברים שונים ומשונים לתוצאות של ניוסיים אקולוגיים שונים שמדברים על עושר של צמחיה (שזה גם מגוון וגם כמה יש מכל סוג, אגב), כגורם המשפיע על חוזק של מערכות אקולוגיות...
ואוף! אני כל כך יודעת שהאנשים היחידים שאני יכולה לדבר איתם על זה הם אלון, ניר או עמרי... אלון כי הוא חבר שלי ואין לו ברירה (וגם כי זה קצת מעניין אותו כי הוא בכל זאת עשה בזה בגרות), ניר כי הוא גם סטודנט ולכן נושאים מסוימים כן יעניינו אותו (וחוץ מזה הוא סטודנט לפיזיקה משמע הוא משועמם), ועמרי פשוט כי הוא אף פעם לא אומר כשלא מעניין אותו (אלא אם כן זה כן מעניין אותו, מה שאני מקווה שקורה כי אני לא מתה על לשעמם אנשים...).
וזהו! כל השאר כל כך עסוקים בעצמם ובצבא שלהם שגם אם אני אגיד איזה משהו בנושא הדבר היחיד שאני אקבל בתגובה יהיה "אוקיי..." אני נשבעת לכם, הצבא הזה פשוט מוחק לאנשים את הזיכרון. זה כאילו שהם בחיים לא למדו משהו יותר חשוב ממורשת ישראל או מנהלי חירום... האמת שזו גם אחת הסיבות לכך שאני לא מדברת על העתודה שלי. זה פשוט לא מעניין אנשים שלא נמצאים בזה. זה כמו מין חברה אקסקלוסיבית כזו שמי שלא נמצא בה לא מבין אותה... ולפעמים זה מרגיש דיי רע אם לומר את האמת. כי אותי הדברים האלה כן מעניינים. ולא אכפת לי לשמוע על איך עובר על מישהו השירות שלו (מה לעשות שזה הדבר שכולם עושים, משעמם ככל שזה יהיה למישהו שלא נמצא שם ולא מבין את השמחות הקטנות שבלהוציא גימלים כדי להיפטר משמירות...). אבל אני פשוט נסתמת כי אני לא יכולה לדבר על הדברים שכן מעניינים אותי. כי יש את כל הקטע הזה של אנשים שקצת קשה להם לחשוב וזה קצת מאתגר אז לא אכפת להם והם מנערים את זה וחוזרים לדבר על מה שחשוב להם... וזה בהנחה שבכלל יוצא לי לראות אותם... כי גם זה הולך ופוחת בזמן האחרון.
זה מרגיש לי קצת כאילו קרה פה איזה תהליך אבולוציוני: תנאים גיאוגרפיים/אקלימיים הפרידו ביני לבין קבוצת פרטים אחרת ברמה כזו שתנאי המחיה/תחומי העניין שונו לגמרי על למצב של הפרדת מינים שלמה. אני כבר לא מאותו מין כמוהם, רק בגלל שהמסלול שלי טיפה שונה משלהם. ויש לי גם הרגשה שלא מכבדים אותי... לוקחים אותי כמובן מאליו כאילו זה ברור שאני אמורה להיות שם ואם אני לא שם אז אני לא בסדר. אין לי הרבה ברירות. כמו שאנשים צריכים להיות בצבא בזמנים מסוימים, גם אני צריכה להיות באוניברסיטה בזמנים מסוימים. ואין כאן שום שוני ביני לבין חיילים. אם כבר, אזי האחריות שלי רבה יותר: חיילים חייבים לעשות את מה שהם עושים. אני חייבת לעמוד בסטנדרטים של עצמי ולהכריח את עצמי להגיע לשם. זה קונפליקט הרבה יותר גדול מאשר שאיזה דפ"ר שהיה נכשל ב"האם אתה חכם מתלמיד כיתה א'" יפקד עליך ויאמר לך מה לעשות... זה שאני בתור אדם עצמאי ומשכיל אשכנע את עצמי שאני צריכה להיות שם לטובתי שלי. הרבה יותר קשה אני חושבת.
אבל זו רק אני. אנשים אחרים זה אולי משעמם.
ואיך זה שאני יכולה להיות מעודכנת במה שקורה לאחרים, ומספיק שהם יאמרו לי את זה פעם אחת או פעמיים, אבל אני צריכה לחזור על מה שקורה אצלי בחיים (כשכבר שואלים ומתעניינים), איזה עשר פעמים עד שזה נקלט?
כן, זה מעצבן אותי ומעיק עלי. ולכן החלטתי כבר מזמן שאולי זה לא שווה את המאמץ. אני נמצאת בבית בזמנים שאני נמצאת. אם לאנשים יש כוח להיפגש אני אבוא כל עוד מדובר בזמן שאני יכולה אשכרה לדבר איתם ולא לשתות את עצמי לעילפון ולרקוד עד חולי. אם חשוב להם לעשות דברים אחרים בגלל המנהג המפגר הזה של להתפרק מעול הצבא, שיעשו את החשבון בעצמם.
ואני באמת לא מבינה את המנהג הטיפשי הזה. מה יכול להיות יותר טוב מלפגוש אנשים שלא ראית המון זמן ולהיות מסוגל לנהל איתם שיחה נורמאלית והגיונית? גם ככה אין לך הרבה זמן להיפגש איתם, יותר טוב שתהיה בהכרה מלאה ועם יכולת קליטה ברמה מסוימת כדי גם ממש להבין מה קורה בחיים שלהם...
עלק צבא מבגר... זו התפתחות לאחור, זה מה שזה.
החיים האמיתיים מתחילים עם השחרור. וזהו זה.
טוב, אני חושבת ששפכתי מספיק ארס להפעם. עכשיו אני יכולה לקבל את המחזור שלי בשקט :).
אה כן, וטוב לקחת את הקורס "התנהגות בעלי חיים". זה אחד הקורסים היותר מעניינים בתואר השנה!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou