הייתם חושבים שאחרי כמה זמן הכבלים יימתחו וכבר לא יהיו חזקים ומושכים כמו בהתחלה. אבל גם לאחר זמן רב כל כך אני עדיין חשה איך הם קורעים חלק ממני מתוכי החוצה. או לפחות מנסים לעשות זאת. בכל פעם שאני מתרחקת מהבית, מההורים, מסבתא שלי, מאח שלי, מאלון שלי, אני מרגישה איך הם נמתחים כמעט עד קריעה. כאילו כל מה שמחזיק אותם הוא גידים קטנטנים שמחוברים ללב שלי ונהנים לעשות לו מתיחת פנים...
ואיכשהו זה נראה תמיד כאילו הדרך לירושלים היא הרבה יותר קצרה מהדרך בחזרה הביתה. מה, כבר הגענו לחדרה? אבל כשחוזרים הביתה זה לוקח שעות עד שהרכבת זזה מתחנה לתחנה... דמיון או מציאות? מי יכול לדעת... מה שאני כן יודעת זה שככה זה נראה לי לפחות.
והאשלייה הזו שלכל אחד יש בראש: רכבת מעלה קיטור, הכרטיסן שורק במשרוקית ומסמן לאחרונים לעלות, הרכבת משמיעה תרועה וצופרת לכל המאחרים... אנשים מנופפים במטפחות ומחזיקים ידיים עד שהרכבת מתחילה לנוע... כל זה מתנדף ביעף כמו עשן ברוח כשרכבת מהירה מפלסת לה דרך בטיסה דרך החלום בהקיץ. הכרטיסן מסתובב לראות מי מתגנב, הרכבות כבר מזמן לא עובדות על פחם וקיטור, בטח שלא צופרת, והאנשים המנופפים ומחזיקים ידיים הם נחלת העבר, מחשבה נעימה שהופסקה על ידי שלטי "אין להוציא ראש או ידיים מחלונות הרכבת". או שאולי זה פשוט גבוה מדי ברכבת דו מפלסית.
ככה שאפילו להיפרד כמו שצריך קשה...
זה הורג אותי בכל פעם לנסוע ולעזוב. ולא שזה קשה לי במיוחד כשאני כבר שם (כמובן שמתגעגעים אבל זה קל יותר להבין שבסופו של דבר הבית מחכה לי שאחזור אליו). הבעיה היא בלנסות להקים את עצמי מהבית החם, לצאת החוצה לרכבת, לאוטובוס, לתחנה שהעבירו לי בירושלים ואני כבר לא יודעת יותר מאיפה אני אמורה לקחת את האוטובוס למעונות – זה שמגיע פעם בשעה...
זה כל כך לא הוגן, למה יום שבת כזה קצר?! למה אין יותר שעות לסוף השבוע? ולמה אין לנו סופשבוע ארוך כמו לנוצרים (שישי-שבת-ראשון)?!
מחשבות מעיקות... באמת צריכות לצאת לי מהראש בזריזות, דברים כאלה עלולים לשגע בן אדם...
לפחות אין לי דו"ח מסכם (או מכין), לעשות למעבדה בצמח השבוע, ואין מעבדה בפיזיולוגיה השבוע מה שבהחלט עושה לי את החיים קלים יותר... עדיין צריך לפתור את התרגיל באקולוגיה, אבל אם הצלחתי איכשהו להתמודד עם חמישה תרגילים לפניו, אני אצליח להתמודד עם השלושה הנוספים שאני צריכה להגיש לפחות (וכנראה אפילו אגיש את כל הארבעה עשר). מה שאני כן צריכה לדאוג בגללו הוא להכין את התרגילים בפיזיולוגיה, כי כשאין לי חובת הגשה שמאיימת עלי מעל הראש אני פשוט לא זזה ולא עושה כלום כדי לעבוד קצת. ובפיזיולוגיה צריך לעשות תרגילים – זה אולי הקורס שאני הכי צריכה לעשות בו תרגילים כי הוא הכי קשה הסמסטר (לפחות לדעתי) – וזה בדיוק מה שאני לא עושה.
יחי העצלנות לעולמי עולמים...
אני רוצה הביתה, לא רוצה להיות על רכבת בדרך משומקום לשומקום, רוצה להיות בבית, בחיבוק שממנו נקרעתי, בחום שממנו יצאתי, עם האנשים שאותם אני אוהבת. אבל החיבוק יחכה עוד שבוע, וחום יהיה גם בחדר בירושלים, והאנשים תמיד יישארו. אז למען האמת אין ממה לדאוג, נכון?
נכון?
נכון...
אלה התהיות שלי בזמן שאני נוסעת... זה והעובדה שאני חייבת למצוא מה לעשות עם עצמי באוטובוס כי נמאס לי כבר לשמוע מוזיקה ולהירדם תוך כדי... תמיד יש לי ריח רע מהפה אחרי שאני מסיימת נסיעה ארוכה לירושלים וזה לא מה שבא לי שיקרה... אם רק היה לי משהו לראות בדרך...
מילא.
שלכם,
hanyou
עריכה:
אגב, מצאתי מה לראות - ראיתי חצי מ"לילה מוטרף במוזיאון". סרט לא רע, כבר ראיתי. אבל הנסיעה לא הייתה משהו... ישבתי ליד ילד שמצא את זה מאוד מעניין להרביץ לעצמו, להוציא קולות השתנקות (אני מקווה שלא הייתה לו דלקת ריאות כי מה זה לא בא לי SARS עכשיו...), ולהפליץ... וזה פשוט לא כיף, למי שחשב לנסות...
ילדים זה עם רע, אני נשבעת. זה עם מהשטן - לעולם לעולם לעולם אל תלדו ילדים, ואם כבר חטאתם ועשיתם את זה, אל תתנו להם לנסוע לבד באוטובוס שכן הם מתנהגים כמו חוליגנים. ממתי זה כיף להרביץ לעצמך?!
ואם כבר דיברנו על כבלים, אני צריכה להחליף ממיר ב-yes. הם הביאו לי ממיר חרטה במקום זה שנשרף לי - יש בו פחות חיבורים מלרדיו מונופוני... אפילו לטלוויזיה שלי יש יותר חיבורים ממנו (והטלוויזיה שלי ממש מ-מ-ש ישנה...). בקיצור, אבא הולך לצעוק עליהם שיחזירו לי ממיר גדול כמו פעם - זה דבר אחד שבו הגודל כן קובע...
וזהו עכשיו. באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou