אוקיי, אז נפתחה תחרות בישראבלוג לסיפורים קצרים (למעשה, נפתח בלוג שלם לנושא), ואני מנסה להשתתף. הנושא - נשים גיבורות. ויש לי בדיוק את מה שהם מבקשים.
בלי תוספת מילים מיותרות - הסיפור:
בריחה
תחתונית, גרביים, חולצה, חצאית, סינר, נעליים. לשרוך, למשוך, לקשור ולמתוח. דלת פתוחה, חלון כהה – עוד חשוך בחוץ. כן? לא? אולי לוותר? לא! לעולם! זו ההחלטה שלי וזה מה שאעשה. יוצאת דרך הדלת.
בשקט בשקט עוברת את חדר הישיבה, כסא הנדנדה של אמא שיושב לו ריק ודומם. חסר תנועה, ורק גרב אחת מחוררת עוד תלויה עליו כי אמא לא הספיקה לתקנה. המקטרת של אבא מונחת על אחד המדפים לצד תנור הבישול המשמש גם כאח שאת מסגרתה בנה אבא בעצמו. גחלים לוחשות עוד מפיצות מעט אור אדמדם וקלוש בחשכה – אפילו ירח אין הלילה. ממשיכה לעבר דלת הכניסה. פותחת אותה בדממה, החריקה האופיינית מושתקת הפעם באמצעות הצמדת הרגל לבסיס הדלת. אני חורקת שיניים ומזיעה ממאמץ לשמור על דומייה. פולטת נשיפת רווחה מלאת הקלה כשאני בחוץ.
ועכשיו – האורווה. צריך לשמור ששאר הסוסים לא יתעוררו. מוציאה רק את הֶרָקוֹן – האמיץ בשפה העתיקה. מאכפת במהירות ודוהרת רחוק, עד כמה שאוכל להגיע עד שאתעייף או עד שהרקון ימות.
יומיים עוברים. לא אוכלת ולא שותה. הולכת לישון לבסוף בקצה שדה של מישהו, אין זה ממש משנה לי של מי. עייפה... גם הרקון עייף אך הוא לא יישן ולא ייתן לאיש לקחת אותו. הרקון שלי, הסוס האמיץ ביותר במחוז קוֹטַאן שבגֶלְגוֹד. חית הרכיבה היחידה הראויה לשמה. הוא עייף, אך לא ילך לישון.
ואני? – חולמת...
"מיארה."
"כבר אמרתי שלא."
"מיארה, הוא נער טוב. הוא יעשה אותך מאושרת., הוא –"
"מניין לכם מה יעשה אותי מאושרת?!"
"אנחנו הורייך, מיארה, גידלנו אותך שבע-עשרה שנים."
"אתם לא מכירים חצי ממני, לא משנה כמה שנים גידלתם אותי."
"מיארה, זו לא ההחלטה שלך, כבר נתנו את הסכמתנו."
"ואם אתאבד?"
"מיארה, הפסיקי לדבר שטויות! את תתחתני גם אם אצטרך לגרור אותך לביתו, ואת יודעת שאעשה זאת."
"שאירקב על ידי הכוחות, אבל אני אעשה מה שאני רוצה!"
אני עולה, טורקת את הדלת והולכת לישון. או כך הם חושבים. הם עולים אחרי זמן מה ובודקים שאני ישנה. אני יכולה להעמיד פנים גם עם עיניים פקוחות והם לא ישימו לב. מכירים אותי? חה! הם לא מכירים חצי ממני!
מחכה שיירדמו, ולא רק יכבו את הנרות ואת האש באח. קמה בשקט ו...
"בוקר טוב."
"מה?" אני נאנחת בבהלה מעורבת בעייפות. "מי?"
"אמרתי, בוקר טוב."
העיניים מתמקדות. איכר. מביטה סביב. מיטה, חלון, חדר מואר, ציפורים בחוץ מצייצות, הוילונות מתנופפים קלות ברוח.
"בוקר... בוקר טוב."
"ישנת היטב. אפילו כשהרמנו אותך על הסוס שלך לא התעוררת."
"באמת?"
"באמת."
רגע אחד, אני חושבת. הרקון נתן שיובילו אותו? "מי אתה?" אני שואלת בחשדנות.
"קלינד. קלינד וויטר, בעל השטח שבו נמנמת לך הלילה."
"וויטר. היכן הסוס שלי מר וויטר?"
"הו, הוא נמצא באורווה, אוכל ונח בעיקר. כמה זמן הרצת את הבהמה המסכנה?"
"יותר מדי זמן, אדוני." אני עונה.
"ובכן, את עצמך נראית כאילו לא ישנת כלל. כדאי שתקומי ותאכלי משהו. אחר כך תוכלי להחליט מה תעשי."
"תודה, אדוני."
ומר וויטר עוזב. אני מביטה סביבי. המקום נראה רגוע ושקט. אבן בהירה ומסגרות עץ מגולפות לחלונות ולדלת. זה לא איכר עני. ובעצם, גם השדה שבשוליו נשכבתי בלילה היה מלא בשיבולים כמעט בשלות. זו בהחלט לא חווה קורסת. אני מחליטה להישאר, ומתלבשת לקראת ארוחת הבוקר.
במשך כחודש אני עובדת בחווה תמורת מזון ומיטה חמה. מר וויטר אדם נחמד – הוא אינו מתערב בענייני ואין בינינו הרבה עימותים. העבודה שלי מסתכמת ברעיית הצאן ובעזרה בגז האביב.
אין כמעט דבר רך יותר מצמר כבשה, אולי רק עורה של בת אצילים. ואני נשכבת על ערימות הצמר הענני הזה בהפסקה באמצע יום העבודה. הכבשים מסביב פועות והציפורים באוויר שרות את שירי האביב שלהן, הרוח נושבת קלות – עודנה קרירה מעט כשכיוונה הוא מההרים הרחוקים שבגבול עם נבת'.
לפתע אני שומעת זאת. קול פרסות מוכר. זה לא הרקון, ולא אף אחד מסוסי החווה – פרסותיהם נשמעות אחרת כשהן מטופפות על שבילי העפר שבאזורי כפר כאלה. מרימה מעט את ראשי לכיוון הדרך ורואה את אבי רוכב על באידה, סוסו השחור והגבוה.
לבי מתמלא חרדה, וגופי חש פתאום בקור הרוח פי עשרות מונים. איך? – אני חושבת. איך הוא הגיע לכאן? אני מחכה בלב פועם עד שהוא יעבור את ערימת הצמר, המקום שבו אני נמצאת. בינתיים הוא לא דיבר עם איש מהאנשים, אך הנה הוא ניגש לבנו המבוגר של מר וויטר. אני לא שומעת מה הם אומרים זה לזה, אבל בילמר – הנער מבוגר ממני בשנתיים אך אני עדיין קוראת לו בילמר הצעיר – מניד בראשו מצד לצד. אבא ממשיך לרכוב הלאה לכיוון בית החווה, ואני רואה את בילמר רץ אלי לאחר שהסוס השחור יוצא מטווח הראיה.
"מיארה, האיש הזה טוען שהוא אבא שלך."
"אני יודעת, זה מי שהוא."
"הוא אומר שברחת מביתך, זה נכון?"
"זה נכון."
"על מה את מדברת?!"
"ברחתי, כן."
"את לא רצינית, נכון?"
"אני רצינית כמו המוות, בילמר."
"ל... למה?"
"זה העניין שלי, בילמר."
"כן... טוב, אמרתי לו שלא ראיתי אותך היום, אבל לא הכחשתי שאת נמצאת פה."
"בילמר!" אני מתעצבנת. "יצא לך כל השכל מהקודקוד?! אסור שהוא ימצא אותי! אם הוא ימצא אותי הוא יגרור אותי כל הדרך בחזרה הביתה ויכריח אותי להתחתן עם הנער הארור ההוא!"
"זו הסיבה שלך?"
"היא לא מספיק טובה?"
"לא לא, לא לזה התכוונתי, מיארה, הירגעי בשם הכוחות!"
אני נרגעת, תופסת את עצמי בידיים. זו לא הדרך להתמודד עם הבעיה הזו.
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך?" בילמר שואל.
"תוכל לחזור לחווה ולהביא את הרקון?"
"אעשה זאת." הוא אומר. תוך רגע הוא עולה על הפרדה בהירת השיער שלו ומדהיר אותה לכיוון החווה.
הזמן עובר. אני מסתובבת בחוסר סבלנות, לעיתים בועטת בערמת הצמר ששוכבת עתה חסרת תועלת ולא מזמינה במיוחד. מתחילה לחשוש שמא אבא ראה את הרקון כשבילמר הוציא אותו מהאורווה, או אולי מר וויטר תפס את בנו וכרגע הוא מכריח אותו לחזור ולהביא אותי לבית החווה. עולה לי רעיון ואני מכסה את עצמי בצמר, מביטה החוצה אל הדרך הראשית.
הנה בילמר חוזר על פרדתו והרקון אחריו.
"מיארה?" הוא שואל. "מיארה, איפה את?"
אני יוצאת ממחבואי. "פה."
"קחי," הוא אומר ומושיט לי את מושכותיו של הרקון, "וגם את זה." הוא מוסיף ומושיט לי חבילה קטנה עטופה במטפחת.
"אוכל?"
"שלא תגוועי בדרך, לפחות לזמן מה. זה כל מה שיכולתי להוציא כרגע מהבית."
"תודה, בילמר." אני אומרת ועולה על הסוס. "אני לא אשכח זאת."
"כדאי שתשכחי. שכחי את המקום הזה והיעלמי מפה מהר אחרת אביך יתפוס אותך. אבא אמנם הצליח לשכנע אותו להישאר לארוחה, אבל הוא לא הסכים להישאר כאן עד מחר והעדיף להמשיך מיד בדרכו. כדאי שתחצי את הנהר שמדרום, כך תוכלי להתקדם מהר יותר מאשר לפי הדרך."
אני מהנהנת. אוחזת במושכות בחוזקה, תוקעת עקבים בצלעות הסוס. הרקון פולט נחרה קלה ומתחיל לדהור. פרסות, שקשוק אוכף ומושכות, חלקי מתכת קטנים בציוד מתנגשים זה בזה ככל שהרקון דוהר מהר יותר ויותר, נשיפותיו מהדהדות באזני ומזכירות לי את נשיפותיי שלי.
והנה הנהר, לא עמוק מאוד ולא רחב מאוד. פכפוך המים מרתיע את הרקון – אפשר לחשוב שהסוס הארור מעולם לא ראה מים. אני מדרבנת אותו, צועקת ומנחה אותו עם המושכות לתוך המים הזורמים. החצאית נרטבה, לא אכפת לי. ממשיכים הלאה – רחוק.
ושוב, אני בורחת...
אוול – ששמו המלא היה אולריק ד'רייט – היה אחד הנערים הנחמדים ביותר שהכרתי. בערבים היינו צדים גחליליות עד שהאמהות שלנו היו מתרגזות ומושכות אותנו הביתה מהאוזניים.
כשגדלנו עוד קצת, וכבר הגענו לגיל שהיינו מסוגלים לעזור, אבא היה מגייס אותו לפעמים בעונת הקציר. היינו עובדים גב אל גב בשדה, דוחפים זה לזו שיבולים לגב החולצות, ורודפים זה אחרי זו עד שמעדנו על אבן קטנה או עד שהתנגשנו באבא הזועף על כוח ושעות עבודה מבוזבזים.
אבא ראה בו ידיים עובדות, אבל לאט לאט – כשהזמן התחיל לרוץ מהר יותר – ראיתי שהוא ואמא עומדים ביחד יותר כששיחקנו. הם היו מביטים בנו ומתלחשים מדי פעם.
אוול קלט את זה דיי מהר. עד שאני הבנתי מה קורה כבר היה מאוחר מדי, ומצאתי את עצמי מאורסת לו.
הוא התחיל להסתובב לידי יותר ויותר. מכרכר, מנסה להרשים, מביא לי פרחים.
מהנער שהיה דוחף אותי לשלולית בוץ רק מכיוון שהברחתי לו ארנבון שניסה לצוד, אוול הפך לבחור שהיה משליך את מעילו – כמו גם את חולצתו, מכנסיו ותחתוניתו – על אותה שלולית כדי שאוכל לעבור עליה בדרכי להבריח את הארנבון.
התחלתי להרגיש יותר לחוצה. לכודה. מוקפת בו כל כך. ואז יום אחד הוא הגיע עם הסרטים האדומים, וידעתי שזה עומד להסתיים. השבוע האחרון של האירוסים שנמשכו שנה הגיע.
עד אז לא ממש נתתי מחשבות לנושא הזה. הוא הפך לרקע של חיי. תמיד היה שם ועם זאת אף פעם לא ממש הרגשתי בו. אירוסים מוזרים שכאלו הכפר עוד לא ראה מעולם.
אבל עכשיו, רק שבוע מאותו יום בו הוא כרך את הסרט האדום על זרועי, הייתי צריכה להיות בכיכר הכפר לצידו, שנינו עומדים מול האישה המבוגרת בכפר שתכריז עלינו כזוג לחיים בשם האדמה, הרוח, המים והאש.
לא יכולתי להסכים לזה.
באותו לילה התווכחתי עם אמא ואבא.
"אני לא מוכנה להתחתן איתו."
"מיארה."
"כבר אמרתי שלא."
"מיארה, הוא נער טוב. הוא יעשה אותך מאושרת., הוא –"
"מניין לכם מה יעשה אותי מאושרת?!"
זהו. שבוע עבר. רחוקה מהכפר, רחוקה מאמא ואבא. רחוקה מאוול. כבר הספקתי להופיע ולהיעלם בשלושה כפרים נוספים במחוז, ולפי המפות מהפונדק האחרון, עמדתי לעזוב את המחוז בקרוב לכיוון הגבול הדרום מזרחי עם ארגנדון. עם זאת, לגבול עצמו לא הייתי אמורה להגיע גם בעוד חודש מעכשיו.
עכשיו אפשר לנוח, להירגע. באחד הכפרים אפילו זכיתי למקלחת. חבל שאותו איכר שהעניק לי אותה עשה זאת כי ניסיתי – והצלחתי – לגנוב לו תרנגולת.
הרקון עומד לידי, הבערנו אש כדי להרחיק את הקור שעדיין שורר בלילות מדי פעם. למזלי האש גם מרחיקה את רוב הזאבים ושאר החיות.
אני יושבת, בוהה בסיר שבו מתבשלות להן לאטן שאריות התרנגולת. אם לומר את האמת, יש בסיר הרבה יותר מים מעוף, והטעם הדלוח גורם לירוק כמעט כל לגימה שנייה. לפחות הרקון נהנה – אם יש משהו שנמצא בשפע בחבל הארץ הזה, הרי שאלו עשבים שוטים.
ברור לי שהרגיעה הזמנית לא תימשך זמן רב. לפחות הפעם יש יער קרוב שאפשר להתחבא בו.
אחרי שהאוכל מוכן אני מוצאת זמן להוריד מהרקון את האוכף ואת השמיכה. רק את המתג אני עוד משאירה בפיו וקושרת אותו לאבן גדולה בקרבת מקום. מתכסה בשמיכה שקיבלתי מאישה בכפר האחרון, ומנסה להירדם. הלילות באמת קרים.
"הלילה נישן, כי מחר שוב ננוס." אני לוחשת להרקון רגעים לפני שהחשיכה עוטפת אותי ורק האש ממשיכה לחמם מרחוק.
דוהרת. מהר יותר ויותר. רגל ארורה של פרה ארורה עוד יותר. וזו הייתה רק רגל אחת! אבל מספיק בשביל לגרום לשלושה בריונים לרדוף אחרי עד שיאזלו כל הכוחות. מעולם לא עברתי כברת דרך גדולה כל כך בזמן קצר כל כך – בקצב הזה אגיע לגבול בעוד שבועיים. אבל אני יודעת שהרקון לא יחזיק מעמד. כבר עכשיו הוא מראה סימנים של עייפות מצטברת.
אני קופצת לתעלה לצד הדרך – מה שיקרה, יקרה. תעלה מכוסה בשרכים ומטפסים כל כך עבותים, עד שאפילו אני לא מצליחה לראות את הרודפים כשהם עוברים על פני. חבולה וחבוטה אני מחכה עד שקול הפרסות יידם, ואז פונה להסתכל על הנזק שנגרם.
שריטות קלות, חתכים מענפים שונים. מעולם לא אהבתי דם אך גם לא נרתעתי ממנו ובכל זאת... זה כואב. הרקון פולט נחרה. חתך עצום משתרע לכל אורך ירכו הקדמית הימנית. הוא לעולם לא יצליח להמשיך לרוץ כך...
כשהלילה מגיע אנחנו יוצאים מהסבך, צולעים ומדדים לכיוון העיר הקרובה. אני חייבת להיפטר מהסוס הזה, מהרקון הנהדר שלי, בהמת הרכיבה היחידה הראויה לשמה במחוז ביתי. כאן הוא לא יותר מאשר גוש בשר או חית עבודה עלובה.
גם התשלום שקיבלתי עליו היה עלוב למדי. והוא לא היה שווה כהוא זה למבט של הרקון, מבט שהביע הכל. כל כך הרבה עצב וצער היו בעיניו באותו מבט אחד, שברגע בו קיבלתי את המטבע האחרון לידי פניתי ורצתי לכל אורך הדרך אל הצד השני של השוק במרכז העיר.
ועכשיו, לחפש חיה אחרת. עלי להיות מציאותית, אין לי זמן למחשבות על חיות פגועות. ואני כבר לא מכירה את עצמי. ממתי נעשיתי כה אדישה? ממתי?! אבל אני ממשיכה ללכת. ופתאום אני רואה אותו. יצור דמוי כלב ענקי, אבל אף כלב לעולם לא יגיע למימדים הללו, וזנבו וטפריו מזכירים את אלו של אריה גדול מימדים. לופארד. שמעתי עליהם אבל מעולם לא ראיתי אחד. נאמר עליהם שהם מגיעים מהצפון. אך הנה אחד מהיצורים הללו קשור בקרבת פונדק ממש מול עיני הנדהמות.
לפני שאני מבינה מה אני עושה, אני ניגשת להתיר את הקשרים. אומרים שהלופארד הוא חיה הנולדת עם פיצול אישיות – לעיתים הוא יכול להיות רגוע ונאמן כמו כלב, ולפעמים הוא משתולל ונוהם כחתול בר זועם. למזלי, הלופארד הזה מתנהג כמו כלב שעשועים של גבירה. אני מלטפת את ראשו וכשאני בטוחה שכך הוא גם מתכוון להישאר, אני לא מבזבזת זמן ומזנקת על גבו. לאחוז במושכות, למתוח; הרגליים בצלעות החיה; תחילתה של תנועה – ואנחנו טסים משם כמו חץ.
לופארדים מהירים יותר מסוסים – כך למדתי לאחר יום רכיבה על החיה הענקית שהחלטתי לקרוא לה בייג'. תוך יום אחד כיסינו מרחק כפול מאשר פרש על סוס, ובייג' עוד יכול היה להמשיך כך, אלמלא הייתי אני עייפה. מיד עם יציאתנו מהעיר נכנסנו ליער וכשהיינו מספיק עמוק בתוכו, החלטתי שיהיה זה נכון לעצור ולחנות ללילה. בעליו של בייג' ייצא אחריו במהרה ולא יהיה זה קשה למצוא לופארד בארץ שלא רגילה לראות חיות כאלה, לכן ידעתי שאהיה חייבת להיפטר ממנו במוקדם או במאוחר.
הלילה שוב קר, ובעבי היער קר עוד יותר. רגל הפרה קשורה לאוכפו של בייג' עכשיו, ואני מורידה אותה כדי לצלות חלק ממנה על האש לפני שתתקלקל לגמרי. האש מאכלת את הבשר לאטה, חורכת מכאן, שורפת משם, אבל משהו מוכן בסופו של דבר. והכל מתנהל בשקט מוזר כזה, כאילו הטבע מצפה למשהו. אני מנידה בראשי כדי לסלק את המחשבה, מסיימת לאכול ושוכבת על הקרקע ליד בייג' הרוכן. האש דועכת ועיני נעצמות...
רעש. פרסות. סוסים סובבים אותי, את בייג', את אזור המדורה. עיניים נפקחות בבהלה – זהו, הם מצאו אותי, בעליו של הלופארד הארור. ידעתי שכך יהיה, ואני אסיים על עץ התליין. לעזאזל עם הכל. אני נעמדת על רגלי.
"הסתלקו מכאן ועזבו אותי ואת החיה שלי בשקט!" אני קוראת.
"אוהו, סר בארנדווין, אני חושב שהשגנו לנו כאן אחת אמיצה!" קול מתוך האפלה. בשם הכוחות הארורים, אילו רק האש הייתה דולקת עכשיו ויכולתי לראות את פניהם.
"הרגעי נערה, לא נפגע בך."
לרגע אני חושבת שהשתגעתי. אישה? זה היה קולה של אישה, לא של גבר.
"מי אתם?" אני שואלת בחשדנות.
"האם זה משנה?"
זה לא, אני חושבת. באמת שאין זה משנה לי.
"אם אתם רוצים אוכל או כסף – צר לי לאכזב אתכם אבל אין לי דבר שתוכלו להשתמש בו."
צחוק. האם הם לועגים לי? אני מזעיפה פנים.
"קודם נשב ואז נדבר על הכל." אני שומעת אותם אומרים. ותוך רגע הם מבעירים מדורה – מהר פי כמה מהזמן שלקח לי. אנשים מיומנים ככל הנראה. כולם חוגרי חרבות ורכובים על סוסי מלחמה טובים, שייתכן ויוכלו לשמור על אותו קצב של לופארד. למשך זמן מה לפחות. מעניין אם הם מתפרצים לחייהם של נוודים בדרך כלל...
חצי שנה אחרי, ואני כבר עמוק בסוד העניין. עם סר בארנדווין כמפקד, בירג'ן כסגנו, וג'ורג', ביילות', לאקריאת, דריסזאד, רודאן, גלה וארן כחברי פלוגה, הצלחתי ללמוד לאחוז בחרב במהירות הבזק.
"נשים לא חייבות ללמוד להיות אבירות ולעבור את מבחן האבירות כמו גברים." גלה אמרה לי פעם. "לנשים יכולת למידה מהירה יותר וזהו זה."
"אז כולן לומדות תוך כדי התנסות?" שאלתי בחשדנות.
"אם את באמת רוצה לדעת משהו בצורה מסודרת, לכי למחלק הנשים. בכל בית של המחלק תוכלי ללמוד שימוש בכלי מלחמה או בכוחות הבוראים." גלה ענתה.
ולאחר שיחה אחת איתה, החלטתי להצטרף. רעיון מצוין – אבא לעולם לא ימצא אותי אם אסתובב בכל רחבי הארץ, אולי היבשת כולה, וגם אם כן אראה אותו, כעת שערי קצר כמו שיערה של גלה והוא לא יוכל לזהות אותי כך.
את בייג' החלפתי כבר לפני חצי שנה בסוס טוב, מעין בן תערובת מפוספס בשחור ולבן שבקושי הסכים לקחת על גבו רוכב. עכשיו הוא רגוע כמו בהמת עבודה זקנה. סר בארנדווין אמר שאם רוצים לגרום לבעל חיים לבטוח בבעליו, יש להראות לו תחילה שהבעלים סומך עליו. וכך עשיתי כשגרמתי לו לחשוב שאני טובעת ושהוא היצור היחידי שיוכל לעזור לי. מלבד צחוק רב על תמימותו של היצור לעומת מזגו החם, והדרך בה הפלתי אותו בפח, זכיתי גם לביטחונו של הסוס בי ולכן קראתי לו קָנאַר: הבוטח.
חצי שנה מאז... הדבר נראה כנצח. ועכשיו אני יושבת ומכינה קנקן תה לסיום עוד ערב של חוסר פעילות מוחלט.
"משהו טעים?" ג'ורג' מתיישב לידי.
"אותו תה מיובש כמו תמיד, ג'ורג'. דבר לא השתנה מאז הכפר האחרון."
"ואם אני רק רוצה לפתוח בשיחה?"
אני מסמיקה. בשם הכוחות, אני מרגישה את החום במעלה הלחיים.
"ובכן?"
"אני לא מבינה לאן אתה חותר." אני עונה לו בקול סתום ושולחת את ידי אל הקומקום שבתזמון מדויק התחיל להעלות אדים. אבל ג'ורג', כמו תמיד, מהיר ממני.
"את יודעת למה אני מתכוון." הוא אומר בעודו מוריד את הקומקום מן האש. "כבר זמן מה שאינך מדברת איתי, לא שואלת שאלות טיפשיות כמו בהתחלה על הדרך לאחוז בחרב ולעשות מהלך כזה או אחר. מה קרה לך, מיארה?"
"לא כלום, אני פשוט..." אני פשוט... בשם הכוחות הארורים – איך אפשר לומר לנער הזה בצורה ברורה יותר ש– "אני צריכה ללכת להביא עוד עצים." נפלט.
"אבוא איתך." כמו חץ הוא מזדקף ונעמד לצידי.
"לאן אתם הולכים, שניכם?" סר בארנדווין קורא.
"להביא עוד עצים למדורה." ג'ורג' אומר לפני. מבט אחד מצד גלה לכיוון ערמת העצים הענקית ליד המדורה מספיק כדי לגרום לי לאבד את מעט החיוורון שעוד נשאר בלחיי.
"כן, טוב... אנחנו נלך." אני אומרת, מושכת את ידו של ג'ורג' ושנינו עושים את דרכנו לתוך היער. מאחורינו אני יכולה בבירור לשמוע את גלה אומרת:
"והנה הם יוצאים, ללא גרזנים או אפילו חרבות בידיהם!" וצחוקה המתגלגל נישא אחרינו כמו דגל אדום בוהק למרחקים.
שאירקב על ידי הכוחות הארורים – לא אכפת לי יותר. גמרתי אומר בליבי לסגור את העניין עם ג'ורג' אחת ולתמיד, ואני מתכוונת לעשות זאת.
הגענו לקרחת יער, ואנחנו עוצרים.
"אני לא רואה עצים בסביבה." הוא אומר.
"גם אני לא. מוזר למדי." אני משיבה באותה מטבע.
"מיארה. אם יש משהו שאת רוצה לומר לי..."
"מה למשל?"
"כל דבר שיהיה."
"אני אוהבת את החרב שלך." מאין נפלט לי המשפט הזה?! האם היה דבר מה יותר מטופש מזה שיכולתי לומר? נערה טיפשה שכמותי!
ולפתע ג'ורג' נראה מאוכזב מעט.
"זה הכל?" הוא אומר. "חרבי? זה מה שאת אוהבת?"
עכשיו או לעולם לא, אני חושבת. אם לא אומר את מה שאני רוצה עכשיו, אולי הרגע ייעלם לבלי שוב ולא אוכל לומר לו לעולם. אבל האם אני מוכנה לקחת את הסיכון? אנחנו ניאלץ לראות זה את זו בין אם כן ובין אם לא. מה אעשה עם הבושה אם זה יהיה 'לא'? אני רוצה לומר, אך אני מפחדת.
הלב פועם כמשוגע, והמוח אומר: "עצרי זאת עכשיו, לפני שתתפוצצי!" אך אני מרגישה איך ההתפוצצות כבר לא פחות ולא יותר קרתה. המילים מטפסות במעלה הגרון אל הלוע, הפה, ו–
"אני אוהבת את החרב שלך, ג'ורג'." שוב אותן מילים, ושוב הוא משפיל מבט. אבל זה לא יסתיים כך, הו לא! "את החרב שלך, את הנדן, החגורה, ואת הגבר שאליו היא קשורה, ג'ורג'." וזהו. אני לא מאמינה שאמרתי את זה. רוגע מציף את השרירים, אני נאנחת בהקלה. מחייכת מעט, והחום בפנים רק גובר מרגע לרגע.
הוא מרים את ראשו. "את כן?" הוא שואל כלא מאמין. "כלומר, כבר חצי שנה חשבתי כך, אבל לא הייתי בטוח. את באמת כן?"
"שהכוחות יכו בי אם לא." ולא היה רגע בחיי בו הרגשתי יותר בטוחה מפני הכוחות.
קריאה מסעירה נשמעת מפיו והוא רץ לחבק אותי. לפני שאני שמה לב למעשי, אני מרגישה את רגלי מתנתקות מהאדמה ואת גרוני פולט צחוק משוחרר לפני שהן נוגעות בה שוב. הוא מחבק אותי קרוב אליו, מחזיק את סנטרי ואומר:
"ידעתי שזה יהיה כך בסוף. ידעתי."
ואני מרגישה שחיים שלמים עם אוול בהחלט לא היו שווים לרגע הזה.
בוקר. אנחנו מקבלים קריאת מצוקה מכפר באזור הגבול עם ממלכת האורגולים. פשיטה על כפר קטן באזור הדרומי של הגבול. איש אינו משתהה לרגע כדי להסביר לנו את המצב – אם אנחנו רואים יצור נמוך אוחז בחרב ורוכב על כלב רכיבה, אנחנו מכים בו עד מוות. אילו רק היה הדבר פשוט כל כך הלכה למעשה.
חצי שנה הכינו אותי לקרב שכזה. עד עכשיו נלחמתי רק בבני אדם. אבל עכשיו מתחיל הקרב האמיתי. כולם משחררים חרבות בנדנים. קנאר צונף צניפה חסרת סבלנות, ואז אנחנו מסתערים.
גופים חמים של כלבי רכיבה ענקיים כמעט כמו לופארד מתחככים ברגלי וברגליו של קנאר. פסיו עוזרים לו להשתלב ברקע שרובו שחור או כסוף, ואנחנו כמעט בלתי נראים בים השריון והבשר הזה. אני מכה על ימין ועל שמאל. אורגול ועוד אורגול ועוד אחד. יצורים קטנים ונוראיים. גמדים זעירים ואכזריים כל כך, שאינם מוכנים להסתפק במה שיש להם. כבר מזמן היה צריך ליצור איזה מין אזור מפורז בין המדינות, אבל נראה שאין זה ממעיניו הראשונים של השלטון.
לפתע קנאר מאבד איזון ונופל. כידון אורגולי נעוץ בצווארו והוא מתחיל לכעכע דם מפיו ואפו.
"לא!" אני שומעת את עצמי צועקת. "יצורים נוראיים!" אני משתחררת מארכובות האוכף שכובלות אותי ליצור שלימדתי אותו בטחון וכעת הוא לא יותר מגוש בשר טרי. חלק מהכלבים כבר התנפלו עליו והחלו לתת בו נגיסות גדולות וחסרות רחמים.
"לא!" אני צורחת, וצרחתי נבלעת בכל ההמולה כמו שירתה של ציפור יחידה במזמור אביב של להקה שלמה. בשרם של הכלבים עבה וקשה, אך אינני מוותרת. אני מכה ומכה, והם ממשיכים לבוא.
"לא קנאר!" אני בוכה והדמעות מסמאות את עיני.
אני עוצרת לרגע לנגב את העיניים, ובפעם הבאה שאני פוקחת אותן אורגול עומד לפני עם חרב מונפת. בקושי אני מצליחה לעצרו על ידי הנפת חרבי שלי, ואני הודפת אותו ותוקעת בו את החרב. זעמי עולה בי. על גופתו של קנאר עומדים כבר שלושה כלבים נוספים, ועוד מתקבצים סביב גופות חבריהם שהרגתי.
אני יורקת הצידה ובמבט עז קדימה מכה והורגת כל גוף אויב שבדרכי – אורגול או כלב רכיבה. והם רבים, כל כך כל כך רבים... עד שאני מפסיקה לספור כמה הנפות, כמה הנחתות, כמה גופות אני מותירה מאחורי. ורק הזעם ממשיך לפעפע בעורקיי הרותחים. אני מתקדמת הלאה.
אז, בתוך ים האדם, האורגולים ובהמות הרכיבה למיניהן נפער פתח, ואני רואה את ג'ורג' נאבק עם אורגול אחד חזק במיוחד. חזק במיוחד, לאור העובדה שג'ורג' עוד לא הרגו. והנה, אורגול נוסף מאחוריו וג'ורג' לא רואה אותו. עד כדי כך הוא עסוק במאבק עם זה שלפניו, עד שאינו רואה את הסכנה מאחור.
אני צועקת והוא אינו שומע, וכמו שהזמן עוצר לעלה בעת נשירתו מן העץ ועד להגעתו לאדמה, כך הזמן עוצר מלכת בעת שאני רצה לכיוונו של ג'ורג'.
השנה האחרונה; אותו יום בקרחת היער; יום לאחר מכן כשנודע לשאר הפלוגה שהוא אוהב אותי ואני אותו; רגלי המתנופפות בעת שהרים אותי; בת צחוק; צעקה; שקשוק חרבות; גופו של ג'ורג'; והחרב.
עמוק כל כך, שאני חוששת שהיא תגיע גם לגופו של ג'ורג' מבעד לגופי. גבו חם כל כך. הוא מזיע. זה טבעי שיזיע בעת קרב. על מה בשם הכוחות אני חושבת? האחיזה מתרפה, אני מרגישה שאני עוזבת אותו. אבל הוא לא עוזב אותי. האורגול שלפניו חוסל, והוא כעת מסתובב כדי להרוג את אותו אחד שחרבו נעוצה בבטני.
זעקתו לאחר מכן מרעידה את רגשותיי, מערערת את כל יסודות עולמי, ואני בוכה. בוכה כי אני יודעת שעכשיו אשאיר את ג'ורג' ואלך לי. בריחה נוספת בהיסטוריית חייה של מיארה אפילוואר. פשוט נהדר. המגוחך הוא, שעכשיו אפילו לא תכננתי לברוח.
"לא ברחת, מיארה, לא ברחת." הוא אומר בקול שבור מבכי. האם דיברתי בקול? כנראה.
"ג'ורג'," אני מנסה לומר אך הדמעות והדם חונקים אותי. איך ייתכן שאף אורגול לא תוקף אותנו כעת? אני רוצה לשאול, ומתחרטת. לא זה הדבר האחרון שאני רוצה לדעת בחיי. "ג'ורג', באמת לא ברחתי?" אני שואלת.
"לא, לא ברחת." הוא זועק בתסכול. "את כאן, ואת איתי, ואנחנו יחד."
יחד, בפעם האחרונה, אני חושבת. הפעם האחרונה. זו חייבת להיות הפעם האחרונה, לפחות לזמן מה.
"חייה, ג'ורג'." אני גונחת. "אנא ממך, בשם הבריאה האדירה עצמה, חייה."
"לא, מיארה, איך אוכל?" הוא שואל ומחבק אותי.
"ג'ורג', אתה חייב לחיות." אני משתנקת על עורפו. "חייה."
"אל תלכי עדיין, בבקשה..." אני שומעת אותו מתחנן, ולא עוד...
זהו זה,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou