The Silent Gallop

החלטתי לשלוח לחמי פעם נוספת, בהצלחה לכולם!

קישור לבלוג התחרות

והרי הסיפור:

סוף החורף

לין ישבה וחשבה רבות, מביטה מן החלון החוצה בשמיים האפורים. הבית הקטנטן עשוי היה עץ וטיט ומוקם בדיוק על גדת האגם המבריק. את שמו קיבל האגם על שום השמש שבכל זווית בה פגעו קרניה בגלים, גרמה למים להבריק כטס הגשה בבית אצילים. אבל בית זה לא היה בית אצילים בשום אופן, ולין לא הייתה בת אצילים בשום אופן.

אבל היא עדיין יכולה הייתה להרשות לעצמה כמה רגעי שקט של ישיבה ובהייה במי האגם. היום לא הצדיק האגם את שמו – מסך עננים העיב על השמש וחסם את אורה מהמים הצלולים. פני האגם היו אפורים, למרות שהברווזים החורפים כבר לא נאלצו להצטופף בקבוצות כנגד הקור. אבל היא אהבה את האגם הזה גם בימיו הפחות טובים כשהחורף שלט בעולמה.

כל עולמה היה הבית, האגם, היער שהקיף את גדותיו ובית האחוזה שנבנה בגבעה על קרחת היער. שביל ישר הוביל לאורך העלייה מהדרך הראשית, אבל לין ובעלה היו מגיעים לשם בדרך מפותלת שמצאו להם בעבי היער. מגיעה הייתה כל יום עוד לפני עלות השחר אל אחת הכניסות המוצנעות שבבית האחוזה עצמו, לובשת עליה את סינרה ומתחילה בעבודות הנקיון.

בעלי האחוזה היו נדיבים, ובנו למענה ולמען בעלה הטבח את בקתת העץ הקטנה שהייתה פינתם האהובה. היא זכרה את הפעם הראשונה בה נכנסה פנימה, וריח העץ החדש הכה בנחיריה שהתרחבו לקליטתו. מספר ימים לאחר מכן יצאו ליריד וחזרו ממנו לאחר שהוציאו כמחצית מחסכונותיהם על ריהוט וכלי בית. ההוצאה הייתה גדולה אמנם, אך מאותו יום היו מאושרים.

העבודה בבית האחוזה לא הייתה לה קלה, מאחר והייתה צריכה להתכופף ולהמתח על מנת להגיע לכל אותן פינות סמויות מן העין בהן נהג אבק עקשני לדבוק. בעלי האחוזה היו זוג אצילים מחמיר ששם לב לכל גרגיר אבק מיותר. כאבי גב היו לה לדבר שבשגרה בימי החורף, אך היא הייתה מוכנה לסבול זאת ביודעה כי בסוף יום העבודה היא ובעלה יוכלו לשבת מול החלון הגדול ולדבר כאשר מאחוריהם מלחשת האש באח האבן המסותתת.

ואולם, מזה ימים רבים וארוכים שלא הניחה את כף רגלה בבית האחוזה הגדול, ובילתה ימים רבים בישיבה מול החלון ובבהייה במים הכסופים שנשקפו ממנו. הבל פיה הסתמן בכתמים מעורפלים על הזגוגית כשהשעינה ראשה מדי פעם עקב כאב חד בבטנה.

היום החליטה לצאת החוצה ולטייל מעט לאורך האגם. בעלה הזהיר אותה פן תיכנס ליער במצבה הנוכחי, וכמעט התחנן שתישאר במיטתם, אבל לין לא יכלה לעשות ימים כלילות בחוסר מעש שכזה. לכן באותו בוקר לקחה מקל שהיה שעון לאורך קיר הכניסה ובעזרתו החלה לעשות את דרכה החוצה מן החצר, ומטה אל גדת האגם.

היא טיילה עוד ועוד בין הקנים, מפוררת פיסת לחם – שלא שכחה לקחת עמה כמנהגה תמיד – ומפזרת את הפירורים לברווזים הרעבים. הילוכה היה כבד ואיטי מתמיד והיא ידעה כי קרב הזמן שבו תיאלץ לשכב במיטתה ולא תוכל עוד ללכת. צר היה לה מעט, אך היא ידעה שמאותו רגע הרגשתה תוכל רק להשתפר. היא הביטה בערגה אל הברווזים המשייטים באגם, ובליבה קינאה בהם על שיכלו לנוע בחינניות כה רבה.

מאז ומעולם אהבה את הברווזים אפורי החזה שהיו מגיעים בכל חורף להעניק מעט חיים לאגם היפהפה שאיבד את קסמו עם בוא העננים. כעת כבר עמד החורף להיגמר, והברווזים שלה ידעו זאת. לכן הסכימו להתקרב עוד ועוד אליה ואל פירורי הלחם שפיזרה, במטרה לאגור כמה שיותר כוח למסעם הארוך אל המקום ממנו הגיעו עם בוא הסתיו.

בהחלטה פתאומית – ואולי אף מעט נחפזת, הרי מזג האוויר עוד לא היה חמים עד כדי כך – השילה את שמלתה וחלצה נעליה, ובעודה בתחתונית הכניסה רגל אחת אל המים. הקור עטף אותה אך היא לא נרתעה והכניסה גם את הרגל השנייה. כך עמדה מספר דקות והרגישה את הקור העדין מחלחל דרך כפותיה במעלה רגליה ואל בטנה, מרגיע אותה, ואז התקדמה עוד עד שברכיה כוסו במים.

לאט ובזהירות התכופפה עוד ועוד מטה, תוך החזקת בטנה ביד אחת וגבה בשנייה. כשהייתה קרובה כבר לקרקע, הושיטה את ידיה והתיישבה בקלילות במים. הקרירות נעמה לה – מעולם לא הייתה רגישה לקור, גם לא בילדותה.

הברווזים נאספו סביב פיסת הלחם שנשארה מיותמת על הגדה, והחלו מנקרים בה ומתווכחים בשפתם המגעגעת על תורם לקחת פירור. פיסת הלחם החלה מתעופפת באוויר בין מקוריהם, והדבר עורר את צחוקה של לין. לבסוף מהלחם לא נשאר דבר, והברווזים החלו לנקור באדמה בחיפוש קדחתני שמא נשאר פירור מבוזבז. משגילו שעבודתם היסודית הוכתרה בהצלחה, החלו עושים את דרכם בחבורה מהדסת בחזרה אל המים.

בדרכם עברו הברווזים לצדה, ולין הביטה בהם בהערצה כמעט. נוצותיהם היו מבריקות – כאילו המשיך האגם להבריק דרך ברווזיו. היא עצמה את עיניה והקשיבה לסובב אותה, לציפורי החורף שזימרו מן היער עם בוקר, לעכברים שכירסמו את מלאי מזונם, לברווזים המגעגעים אחד לשני תחילתם של שירי אהבה שיתחזקו עם הגיעם לארצות הקיץ, לקנים המאווששים ברוח ולעלוות העצים ירוקי העד שעמדו כמגנים עליה ועל האגם מסביב. הרוח נשבה בכל, והעלתה גלים קטנים שאדוותיהם ליחכו וליטפו את כותנתה וגופה בעדנה.

כשפקחה את עיניה והביטה מעלה אל העננים המתחילים להתפזר במחאה על בוא האביב, היו שתיהן דומעות. הדמעות זלגו על לחייה ומהן נשרו על בטנה והצטרפו למי האגם.

היא ראתה את פרפרי העונה הראשונים המרפרפים מעל לראשה, את אבקני הפרחים המקדימים לפרוח, ובכתה מרוב אושר.

'אני משרתת.' תהתה לין. 'אינני ילדה קטנה עוד, ומזמן פסקתי מלחלום בהקיץ על מעמד ועושר; אני ובעלי עובדים בפרך למחייתנו ובתמורה זכינו לבקתת עץ קטנה בצד האגם', חשבה לעצמה, 'אבל איני יכולה להעלות בדעתי מקום יפה יותר ועונה יפה יותר להביא בהם לעולם את ילדי הראשון'.

ולרקע גיעגועי האהבה של הברווזים בכתה אף היא בקולות מאושרים ואוהבים משלה.

שלכם,

hanyou