הפעם אני גאה בזה, או לפחות משהו בסגנון. זה הקישור לפוסט התחרות, וזה הסיפור:
נאקטה
הדם נטף מניביו הארוכים של נאקטה בעודו חושף את שיניו מול יריבו. עם כל נהמה עוד טיפת דם התמוססה בשלג הכבד שנאסף על הקרקע. פתיתים נוספים המשיכו לרדת. שניהם עמדו אחד מול השני משני צדי גוית הקאריבו, והאחרים עמדו מסביבם והביטו.
"נאקטה, משול בעצמך." קראה אלקה ויצאה קדימה מתוך הקבוצה.
"בלמי את לועך מיד." נהם אליה נקאטה מבלי להסב מבטו אליה.
שלהי האביב קידמו את נאקטה בהולדתו. הוא וארבעת אחיו ואחיותיו היו עירניים מרגע שנשמו את נשימת האוויר הראשונה בחוטמם הקטן והרטוב. אמם לא המתינה אפילו עד שכולם פלטו את יללתם הראשונה, והחלה מלקקת אותם, מראה להם מגע מהו.
עוד לפני שהבין נאקטה לאן יצא מהכוך החם והנעים בו שהה, שקע בשינה עמוקה, כשפטמה מרווה בחלב שקועה בפיו חסר השיניים. לא שנקאטה ידע עוד מהן שיניים, אך הוא עתיד היה ללמוד – ולהשתמש בהן – עוד רבות בחייו.
שבוע לאחר הולדתו פקח נקאטה את עיניו, ובעקבותיו פקחו את עיניהם אחיו ושתי אחיותיו. מיד החלו הארבעה להשתולל יחדיו, לרוץ סביב אמם – ומעליה – משתמשים ברגליה, גבה וראשה כמכשולים ששמו בינם לבין עצמם. כשהתעייפו, היו עוצרים את המשחק, רצים לאמם שחשפה את בטנה ונלחמים אחד בשני על נקודת היניקה הטובה ביותר.
חודש עבר והגורים הכפילו את גודלם. הם החלו לשחק בפיסות בשר שאמם זרקה להם, טועמים בפעם הראשונה בחייהם טעם דם ושרירים. נקאטה אהב זאת, ולא פעם אחיו או אחיותיו ברחו ביללות לאמם כשהכאיב להם. בגיל חמישה שבועות יצאו הארבעה מהמערה, נפחדים מעט מאור השמש הפתאומי, אך במהרה לומדים לאהוב אותו ואת כל המראות החדשים שנתקלו בהם.
לראשונה צורפו לרוץ עם הלהקה בגיל ארבעה חודשים, ונאקטה פגש באביו הגדול, פוער את עיניו בהערצה בשעה שראה אותו קופץ על צווארו של קאריבו חסר מזל. אביו, פרוותו נוצצת באור השמש, רגליו רצות מהר יותר משחלם שיצליח לרוץ ביום מחייו, לסתותיו נוקשות באופן מדויק על צינור החיים של הקריבו, ומפילות אותו ארצה בשעה ששאר הזאבים תקפו את צדדיו, מנתקים את גידי רגליו כך שלא יוכל עוד לקום. נאקטה רצה להיראות ולהתנהג כמו אביו ביום מן הימים.
כמובן שהגורים קיבלו זכות ראשונה למזון, וזו הייתה הזדמנות בשביל נאקטה להכיר את קרוביו. הם חפרו בבשר, אכלו ואכלו ככל שיכלו לשאת, ורבו אחד עם השני, מתרגלים מחוות כניעה ושליטה.
נאקטה מעולם לא התנסה במחוות כניעה – לא הוא. הוא נשך, שרט ודחף, אך מעולם לא נכנע. בגיל שמונה חודשים החל לצוד יחד עם שאר הלהקה. השלג כבר החל לרדת, והריצה הייתה קשה. אביו היה מבוגר אך המשיך לרוץ כאילו עבר רק אביב אחד מהולדתו. הם רצו אחרי קאריבו זקן שהתנתק מהעדר ללא משים.
הם רצו וכשהיו קרובים מספיק, זינק נאקטה על צווארו של הקאריבו. בעקבותיו זינקו גם כל השאר, ותוך דקות בטש הקאריבו ברגליו את בעיטות חייו האחרונות. הזאבים החלו להתקרב אל הטרף, אך נאקטה – ברגע של האדרה עצמית וחוסר תשומת לב למאמץ המשותף – ניסה לסלק את כולם בחשיפת שיניים ונהמות. הזאבים הנחותים אמנם התרחקו אחורנית, ובהחלט בני דורו הצעירים ביותר, אך אביו דווקא התקרב. נאקטה לא שם לב מיהו שהעז לחצות את הקו הבלתי נראה שסימן סביב הקאריבו שהוא צד, וניסה לתקוף. אבל אביו היה חזק ממנו, ובקפיצה אחת הצמיד אותו אל הקרקע, ראשו מופנה בכוח כף רגל ענקית לעבר הקאריבו המת.
"הדם עלה לך לראש?!" נבח אביו. "אם אינך רוצה לסיים כמו היצור הזה, מוטב שתלמד מהו מקומך!"
"הוא שלי, אני צדתי אותו!" קרא נאקטה בהתרסה.
"הוא איננו שלך, בראש ובראשונה הוא שלי ושל אמך, ולאחר מכן של החכמים, ואז – רק אז – אולי יישאר גם לך משהו." נהם אביו ועזב אותו בעודו מפנה לו את גבו בהדרת כבוד ונפנה לפגר. כשהתחיל לאכול, התקרבו השאר. נאקטה נשאר מאחור ולא הצליח להתקרב עד שמהקאריבו נשארו כמה צלעות עם מעט בשר צמוד עליהן.
רק אחותו שרדה את החורף, ולאחר שנתיים היו שניהם בוגרים דיים כדי לעזוב את הלהקה ולצאת לבדם. מיינה עזבה ראשונה, והוא היה צפוי לצאת מעט אחריה, אילולא אחד מהחכמים שחזר אל אזור הישיבה של הלהקה באחד הימים עם ההודעה הנוראה.
"הגדן מת." פלט בעודו מחזיר אליו את נשימתו. הזאבים מתחו אזניהם מיד והצטופפו סביבו מיד, משדלים אותו לדבר.
"למה כוונתך?" שאלה אמו של נאקטה, דאגה בעיניה הזהובות.
"הם צדו אייל קורא. תחילה חשבו שזהו זקן חולה, אך התברר שהיה זה אייל בוגר בשיא אונו. הוא נעצר, הסתובב לעברם והכה בקרניו היישר בבטנו של הגדן שניסה לנצל את ההזדמנות ולקפוץ על צווארו."
הזאבים נהמו בחוסר אמון. הגדן, ראש הלהקה, איבד את חייו בגלל אייל קורא.
"הרגתם את האייל?" שאל אחד מן החכמים האחרים.
"לא הנחנו לו לברוח." אישר החכם.
"הו, הגדן הזקן. הוא כבר לא יכול היה להבדיל בין טרף שאפשר לטרוף, לכזה שיביא עליו את סופו." נהמה אמו של נאקטה בצער והתרחקה מן השאר.
נאקטה הקשיב לשיחה מראש סלע בקרבת מקום, והביט באמו המשרכת דרכה בין הסלעים והעצים. כל אותו יום ובלילה שלאחר מכן לא ראה אותה. היא חזרה עם בוקר לאחר שבמשך כל הלילה – מעלייתו של הירח ועד לשקיעתו – ייללה אל השמיים השחורים.
זו ההזדמנות שלי, חשב נאקטה. הוא לא חייב לעזוב את הקרקע שהכיר ואהב, הוא לא חייב לחפש לו בת זוג חדשה ולהקים איתה להקה חדשה. לא. כל מה שעליו לעשות הוא להביס את הבא אחר אביו, ובעיותיו ייפתרו.
בלילה השני למותו של אביו, תקף נאקטה את החכם החזק ביותר בלהקה והרג אותו. בבוקר ידעו כולם כי נאקטה יהיה ראש הלהקה מעתה והלאה.
שלושה אביבים עברו מאז. נאקטה הלך והתחזק. כשהביט במימי הבריכות בשטחו, בגאווה חשב כי לא את פניו שלו הוא רואה, אלא את פני אביו. הוא הצליח, נהיה לראש הלהקה כמו אביו, לאבי הגורים החדשים בכל אביב, לזאב שתמיד חלם להיות. הוא היה בעל השטח וכולם יראו ממנו – זכרים ונקבות כאחד.
במשך שעות היה משוטט בגבולותיו, מקדם בברכה נקבות תועות, ומרחיק את הזכרים שבאו לחפשן, או את הזכרים הצעירים שחיפשו את ייעודם בחיים, והיו רבים כאלו.
הו כן, הוא זכר את הנקה, לייקי, מואנד, ציינד וגורל וסלייבן ועוד רבים אחריו שניסו את מזלם. ככל שעבר הזמן, נאקטה התחזק והזאבים שבאו לקחת את מקומו התמעטו. השמועה עברה מהר ביללות הלילה וכולם ידעו שנאקטה לא הסתפק רק בהכנעת אויביו – בשרם של הנועזים שימש מזון לנשרים.
הלהקה הלכה וגדלה. נקבות נוספות הגיעו כל הזמן ונאקטה דאג לאסוף את כולן. גם הציד לא חסר והגורים גדלו ובגרו – וסולקו עם בוא הזמן.
באותו בוקר חורפי, החורף החמישי של נאקטה, הוא והחכמים צדו קאריבו ענק ועמקו מעליו מתנשפים וספוגי דם. השלג הסתחרר, הראות הייתה גרועה והם בקושי הכניעו את החיה הענקית. אבל נאקטה הריח מיד שמשהו לא היה כשורה. מישהו פלש לשטחו, ובלהט הציד הוא נתן לו להיכנס עד כדי כך עמוק פנימה.
"קאריבו גדול." העיר מסיג הגבול.
"מי אתה?" רטן כלפיו אחד החכמים. חכם אחר רץ במהירות להזעיק את שאר הזאבים ממקום רבצם.
"האם שמי משנה?"
"כדאי שתסתלק מכאן במהרה." חכם נוסף התקרב אליו וחשף את ניביו.
"מדוע?" המסתנן חשף גם הוא שיניים. "סאוור. שמי הוא סאוור." הוסיף בהתרסה.
נאקטה החליט לעצור את השיחה חסרת המטרה ברגע זה. הוא עשה צעד אחד קדימה, והחכמים נסוגו אחורה בראשים וזנבות שמוטים כלפיו.
"צא מן השטח הזה מיד. אינני נוהג להיות סלחן, אך מאחר והציד היה מוצלח הבוקר, ורוחי טובה עלי, אניח לך לפנות אחורה ולצאת כעת. מהרגע שתסוב על עקבותיך יהיה עליך לרוץ עד ששערת זנבך האחרונה תצא מגבולותי, מכיוון שאם לא תעשה כך, אהרוג אותך." נאקטה הרגיש נדיב באותו בוקר. הוא אפילו לא חשף את שיניו.
החכם חזר עם שאר הזאבים, אך נאקטה לא שם לב כלל שהצטרפו. הוא הביט בזאב הצעיר והעקשן שעמד מולו, מעז לחשוף כלפיו את לסתותיו.
"מדוע שאעזוב? זהו קאריבו גדול מספיק בשביל להאכיל את כל להקתך וגם אותי."
"אתה מעז להתחצף?!" זעמו של נאקטה שצף בדמו, והוא החל לסבוב בעצבנות סביב סאוור הצעיר, שבקרוב – לפי התכנון – יהיה סאוור מזון הנשרים.
"זקנת, נאקטה. זאבים שעברו מסביב ושמעו סיפורים עליך טוענים שהלכת על הארץ כבר זמן רב מאוד. אני טוען שהלכת עליה זמן רב מדי." סאוור חשף את שיניו, והחל ללכת סחור סחור אף הוא. השניים נעו לאט ותוך חישוב הסיכונים. אם כרסם הספק בליבו של הזאב הצעיר, הוא לא הראה זאת לבוגר ממנו.
"גור חצוף ומתועב." סינן נאקטה מתחת לשפמו והקטין את המרחק ביניהם, מכריח את סאוור לשנות את צעדיו בהתאם.
"הנח לצעירים לקחת את מקומם החוקי במעגל החיים, נאקטה. תורך הגיע ועבר, זמנך נגמר ועכשיו תורי." שיניו של סאוור נגלו עוד ועוד ונראה היה שהוא מחייך. הוא הקטין את צעדיו בהתאם. "הטלת מורא על כל הזאבים הבודדים המחפשים מקום מקלט, הפחדת עד אימה גורי להקות אחרות, פיתית וחטפת נקבות שלא היו שלך, עשית דיי והותר עם העוצמה שבידיך." קולו נדמה רציני יותר כעת. "מישהו שווה כוח לך הגיע, הילחם בי אם תעז."
"לא אסבול זאת יותר!" קרא נאקטה וזינק על סחבת הפרווה המרוטה שכינתה עצמה זאב. סאוור הביט בו בעיניים חומות עמוקות לפני שהתחמק ממנו.
רגליהם שקעו בשלג והפתיתים היורדים כמעט סימאו אותם – זה לא היה מקום או זמן טוב להילחם בו, אך היכן עדיף לעשות זאת? נאקטה יביס אותו כאן, בשטח הפתוח ובתנאים הגרועים, כך שכולם יראו את נצחונו וידעו טוב יותר מאשר לקרוא עליו תיגר. מכל הזאבים בהם נלחם ואותם ניצח, היה סאוור זה הנועז והטיפש ביותר.
הוא צחק בליבו כששיניו ביקעו את עורו של סאוור בפעם הראשונה, ברגלו הימנית. הוא הניף את ראשו ושחרר את לסתותיו, וסאוור נחת במרחק מה ממנו. הוא היה חייב להודות שהגור היה מהמתמידים, קם ונשען על שלוש רגליו הטובות הנותרות. אם כך, הוא ייאלץ להשבית אותן כל אחת בנפרד.
אבל סאוור לא המתין לכך ותקף בחזרה. השניים החלו להתקוטט, נושכים ושורטים, לוחצים וחונקים. נאקטה מעולם לא נלחם עוד בזאב שהחזיק מעמד זמן כה רב. הוא בהחלט יהנה להרוג את עזות המצח המתפרצת מסאוור, ואת סאוור עמה.
בסופו של דבר הפרידה ביניהן גופת הקאריבו המקשיחה בשלג, דמו של הצבי כבר נספג בשלג והפך אותו לחום כהה, וכתמי שלג מאדים נראו סביב הגופה במקומות בהם התקוטטו שני הזאבים.
הדם נטף מניביו הארוכים של נאקטה בעודו חושף את שיניו מול יריבו. עם כל נהמה עוד טיפת דם התמוססה בשלג הכבד שנאסף על הקרקע. פתיתים נוספים המשיכו לרדת. שניהם עמדו אחד מול השני משני צדי גוית הקאריבו, והאחרים עמדו מסביבם והביטו.
"נאקטה, משול בעצמך." קראה אלקה ויצאה קדימה מתוך הקבוצה.
"בלמי את לועך מיד." נהם אליה נקאטה מבלי להסב מבטו אליה.
"לא נאקטה, עצור זאת!" המשיכה והתקרבה. "אתה לא מסוגל נאקטה, אתה תפסיד."
"שתקי!" נאקטה הניף את זנבו בעצבנות, אזניו מתוחות לראשו ודמו מתרתח אף יותר.
"נאקטה –" אלקה נעמדה כצעד מאחוריו.
"אלקה, סתמי מיד, לא ארשה לאף זאב להשפיל אותי כך!"
"בבקשה, נאקטה..."
"די!" נבח נאקטה, נפנה לאחור ולתדהמת החכמים סגר את לסתותיו בשגעון על צווארה של אמו, עיניו הזהובות בורקות מזעם.
אלקה פלטה יללה חלושה לפני שגרגור הדם מגרונה השתלט על מיתרי קולה. נאקטה עזב אותה מיד כשחזר לחושיו, מביט בתדהמה בעיניה המאוכזבות, העצובות, ההולכות ונכבות. הוא הביט באמו כלא מאמין, כשעיניו מאבדות את הברק, כשתודעתו חוזרת אליו ועמה הכתה בו המציאות.
"א... אמא." נשמעה נהמתו הלוחשת. "אמא..." לפתע חזר להיות גור, משתובב עם אחיו ואחיותיו, משחק בחתיכת בשר, מטפס על פרוותה של אמו, יונק, ישן מכורבל בפרוותה... "אמא!"
הוא התרחק צעד אחד, שניים, שלושה, הרים את מבטו אל החכמים ושאר חברי וחברות הלהקה, שאלם הכה בהם. מבולבל, העביר מבטו בין הזאבים, בין אמו ובין סאוור חליפות. חילופי מבטיו נעשו מפוזרים, מהירים ועיניו נעשו כלואות, אובדות עצות. לפתע סב על עקביו והחל לרוץ בכל המהירות שיכול היה לגייס הרחק משם ככל שרגליו נשאוהו. שובל של דם – דמו שלו, זה של סאוור ודמה של אמו – מסמנים את שביל המילוט שבחר.
סאוור לא היסס לרגע, ומיד דלק אחריו בריצה לא פחות מהירה על אף רגלו הפצועה. נאקטה שעט קדימה וסאוור אחריו, רודף אחר קצה זנבו, עד שהצעיר השיג את הבוגר. בקפיצה אחת זינק סאוור על נאקטה והצמית אותו לקרקע.
"זמנך עבר, נאקטה. הזקנת ואיבדת את דעתך הזאבית. הגיע הזמן שתעביר את עצמתך ומעמדך לטובים ולצעירים ממך." נבח עליו סאוור וביתק את צינור חייו בנשיכה חזקה אחת, מחשיך על נאקטה את חייו ועולמו עד שתודעתו נדדה הרחק מעולם החיים, מעל ים המוות.
בהצלחה לכולם,
שלכם,
hanyou
עריכה:
נחתה עלי ההשראה אז הוספתי ציור:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou