The Silent Gallop

עוזרו של מלאך המוות

שם אדיוטי, קטולו. אני חושב לעצמי. עוד איזו בדיחה גרועה של אלוהים. מי בכלל נתן לו רשות לבחור לי את השם? אני חשבתי שלעזריאל הייתה זכות בלעדית עלי ועל שמי, אבל כנראה שזה לא היה תחום השיפוט שלו אחרי הכל, למרות שלמעשה כל חיי הוא היה הבעלים היחידי שהכרתי באמת.

אי שם בעולם שמעבר להכל, הייתי החתול של המלאך הגדול עם החרב, מלאך המוות. ושמישהו ינסה להרוג אותי שבע פעמים אם הוא יודע למה אלוהים נתן לו דווקא חתול. מטאטרון קנה לו בעלות על זאב אפור כיאה למזגו הרגוע והקריר; גבריאל הוא בעליו של אריה כאות להיותו מלאך הגבורה; מיכאל, האחראי על היצירה והיופי זכה לשור אציל נושא נזר על ראשו; לאוריאל החכם העניק אלוהים נשר שיושב מאותו יום על כתף ימינו; רפאל המרפא מסתובב עם איילה דקת רגליים בכל מקום. ולעזריאל יש אותי, חתול קטן.

"אתה... רציני, אדוניי?" שאל עזריאל ביום בו העניק לו אלוהים אותי.

"ויאמר אלוהים כן." השיב מטאטרון, קולו של האל. הזאב האפור שענה לשם רוח חייך אלי את חיוכו הזאבי במבט של 'אני יודע שאף אחד לא באמת רוצה אותך, אבל מישהו היה צריך לקבל אותך בסופו של דבר'.

"אדוניי..."

"ויאמר אלוהים קח את החתול הזה אשר אני נותן לך, ויהי שמו קטולו. ושמרת את חתול המוות לעצמך ולעצמך בלבד. והיה ולא שמרת אותו, וייחר אף אדוניי בך מאוד." קולו הסמכותי של מטאטרון הוחלף בקול ידידותי יותר כשהוסיף בלחישה באזנו של עזריאל: "בחייך, עזריאל. אלוהים קצת מצונן לאחרונה, אתה באמת לא רוצה להרגיז אותו. קח אותו בינתיים ונראה כבר מה יהיה."

"כדבריך כן יהיה." אמר עזריאל, משלים עם הגזירה. "בוא הנה, חתול."

"ויאמר אלוהים זכור את אשר נתתי לך, והיה שמו קטולו!"

"כמובן, כמובן, אדוניי. בו הנה, קטולו."

מה יכולתי לעשות? באתי.

ככה זה בחיים. רגע אחד אתה חושב שראית את הכל כבר, אתה מסתובב ברחובות מושלך, מזוהם ובעיקר חלש לאחר ימים של צום. ברגע שלאחר מכן אתה מתחנן לאלוהים לעוד נשמה אחת אחרונה ודי, כי גילית שאת האחרונה השארת בבית האחרון שממנו זרקו אותך... אתה מסתובב עוד קצת ברחוב, בפעם האחרונה לראות את מסכי הטלוויזיה בחלון הראווה אליהם היית מרותק בכמה ימים האחרונים – אולי מכיוון שמעל לאותה חנות עמד גגון שהגן עליך מהגשם. אחרי זה אתה חוזר לכוך שממנו יצאת ואליו חזרת כבר שבוע, עוצם את העיניים, וקם שוב אי שם למעלה. או שזה היה למטה, או בצד. אי אפשר באמת לדעת אף פעם עם המקומות האלה.

בשבע נשמותי שזה כיף לדעת שאלוהים מקשיב. ואני יכול להישבע באותה קלות שזה יכול באמת לקלקל את מצב הרוח כשמי שמקבל אותך בכלל לא רוצה בך.

"קטולו. מה הוא חשב? מה יש לי לעשות עם חתול?" זעף עזריאל. אפילו אני חשבתי שמגיע לו טוב יותר ממני – אולי איזה סוס פלצות ענק ומפחיד עשוי עור ועצמות, משהו שבאמת ישאיר רושם על בני האדם שהוא אוסף.

"מיאו." ייללתי.

"תפסיק כבר לשחק משחקים, אתה יודע שכאן אתה ואני יכולים להבין אחד את השני מצוין."

"סליחה. רק רציתי לבדוק את התנאים החדשים..." עניתי בקול חלש.

"אני לא מבין את זה..." עזריאל התהלך בשובך שלו הלוך ושוב, מגרד את כנפיו ומדי פעם שולף נוצה אפורה-שחרחרה שלא הייתה מחוברת היטב. "למה דווקא חתול?"

"אני חייב לומר שאפילו אני לא יודע." ניסיתי להשתתף בשיחה, שאחרי הכל עסקה בי.

"אל תתערב רגע ותן לי לחשוב." הוא היסה אותי. הצטנפתי בפינה. הוא הביט בי לרגע וראיתי מבע של חמלה על פניו. "סלח לי, לא התכוונתי להעליב אותך, חתול."

"השם הוא קטולו." עניתי, נעלב.

"ובכן קטולו, אני חושב שכדאי שתתקלח. הפרווה שלך מסריחה כאילו מתת לפני שבוע."

"באמת מתתי לפני שבוע."

"הו... אם כן..." הוא הושיט את ידיו, חושב מאין יהיה הכי פחות מגעיל לתפוס בי. "פשוט בוא." אמר לבסוף.

אחרי מקלחת קצרה ולא מהנה במיוחד, ישבתי ליד האח בשובך של עזריאל, מכורבל בעצמי על הרגליים של מלאך המוות שלי, בזמן שהוא הסביר לי את מה שהוא ואני נצטרך לעשות ביחד מעתה והלאה.

"מלאך המוות מעביר אנשים מעולם החיים אל עולם המתים."

"אל גן העדן והגיהנום?" שאלתי בתמימות של גור.

"לא, קטולו. את זה קובע רק אלוהים בעזרת שורת מלאכי הדין האחרים. אני רק מספק את הסחורה."

"ומה אעשה אני?" שאלתי וזקפתי מולו פנים ואוזניים.

"ובכן, מלאך המוות מעביר אנשים. יהא זה רק הגיוני שחתולו של מלאך המוות יעביר בעלי חיים."

"מי עסק בזה עד עכשיו?"

"היה איזה מלאך פחות שזו הייתה המלאכה שלו, אבל הוא קודם בדרגה למעלה השלישית. עכשיו הוא משעשע את המתים התמימים להנאתו." מלמל מלאך המוות בבוז קל.

"אתה באמת בוטח בי שאעשה זאת כהלכה?"

"אולי לא בהתחלה, אבל בסופו של דבר בוודאי תהיה מומחה למעברים."

חייכתי אליו חיוך חתולי. זו הייתה התחלה טובה, ולשם שינוי לא הרגשתי שאינטש הפעם, כפי שהרגשתי כל שבעת גלגולי על הארץ.

עזריאל צדק – ככה שעבר הזמן, ואני ראיתי את העבודה נעשית – נהייתי טוב במשימה יותר. הצטרפתי לכל אחת ממשימות ההעברה שקיבל, הבטתי במעשיו ולמדתי מהם. היו אנשים שלא רצו ללכת ונלחמו בעזריאל עד נשמתם האחרונה. היו שבכו ועזריאל נאלץ להרגיע אותם ברגעיהם האחרונים – הוא כל כך שנא לעשות זאת, הרגיש שזה בזבוז זמן. והיו אותם אנשים שהלכו בשקט ובקבלה – בעיקר המבוגרים ביותר והצעירים ביותר שבכלל לא ידעו מה קורה איתם.

תמיד עמדנו במרחק מה, וכשהיה האדם הנדון למעבר שם לב אלינו, כבר לא יכול היה להתעלם ונאלץ לבוא עמנו. אז היינו מחזירים אותו לממלכת שמיים, וממשיכים הלאה למשימה הבאה.

את פקודות ההעברה הייתי נושא בפי מהמשרד הראשי לשובך הצנוע שלנו, שם היינו מתכוננים ויוצאים לדרך. היה זה מסלול רגיל שהייתי עושה בכל יום – תחילה לשובך השכן, לבקר את הנשר של אוריאל, לאחר מכן למשרד הראשי לקחת את פקודות ההעברה לאותו יום, אז לאכול ולשתות משהו עם חברי הוותיקים שהעברתי בהזדמנויות כאלה ואחרות לחלק המוקדש לבעלי החיים בממלכה, ואז בחזרה לשובך.

באחד הימים, לאחר הביקור במשרד הראשי וכשנגמר הבילוי עם החברים, חזרתי לשובך ולא מצאתי את עזריאל מחכה לי בקומה הראשונה כתמיד. באותו יום עזריאל היה מעט מקורר וביקש שלא אטריד את מנוחתו אם לא יהיו הרבה העברות בטענה שיוכל לדחות את הכל למחרת היום. ניחשתי שיהיה בחדרו שבקומה השנייה, שרוע על מיטתו, ואכן כך היה.

"קטולו, יש חדשות?" שאל ואפו הסתום שרק.

"יש כמה פקודות העברה, אבל אמרת שתוכל לבצע את כולן מחר. לא הייתי מטריד אותך אילולא רציתי לדרוש בשלומך."

"בוא הנה, הבא לי את הפקודות." ביקש והושיט ידו מהמיטה. "בפינה יש ראשי דגים ברוטב, התכבד לך."

בזמן שאני ניגשתי אל הצלחת, פתח עזריאל את מכתבי הפקודה.

"משהו מיוחד?" שאלתי ושפמי נוטף שומן דגים ורוטב.

"הדברים הרגילים. האתרעה על הבחור שניסה להתאבד התאמתה ועלינו להעבירו מוקדם ככל האפשר, וגם כמה זקנים מחכים כבר להעברה. מלבד זאת הכל בס–" קולו נקטע בפתאומיות.

"קרה משהו?" קראתי וסובבתי ראשי כה מהר עד שרסיסי רוטב עפו משערותי הרוויות ונמרחו על הקיר. עזריאל בהה כלא מאמין באחת הפקודות שאת חותמה שבר.

"קטולו, אתה... אתה מתבקש להעביר מישהו."

"כן? את מי?" שאלתי, מלקק את פני ואת הקיר, וקופץ על המיטה לצידו של עזריאל.

"זה קצת מסובך, אני חושב." הוא אמר, והעביר את ידו על פלומת כנפיו. "כתוב פה שאתה צריך להעביר בת אדם."

"אני? להעביר בת אדם? זה בלתי אפשרי, אתה יודע את זה. אני לא מדבר אנושית בכלל. אתה המומחה לזה, לא אני."

"חייבת להיות כאן איזו טעות." הסכים עזריאל. "אבל לצערי, אני מרגיש רע מדי בכדי ללכת למשרד ולהסדיר את העניין."

"אני אלך לשם." אמרתי בעודי תופס את הפקודה וקופץ בקלילות מן המיטה.

"אני בספק אם הם ישנו את הפקודה. כל הבירוקרטיה הדפוקה הזו של המלאכים הפחותים, אתה יודע איך זה..."

"אני אנסה." השבתי בפה מלא בפקודה, וירדתי מטה והחוצה בחזרה אל המשרד.

"היי קטולו!" קראו אלי חברי מעבר לגדר המפרידה בין השטח שלהם לשטח של בני האדם. "אתה בא לעוד סיבוב של השחזת ציפורניים? המנצח זוכה לפגוש בבעליו לשעבר בחלום!"

"אני מצטער, אני בתפקיד עכשיו." התנצלתי ומיהרתי הלאה. מה הם יודעים עלי? מעולם לא היה לי בעלים לפני עזריאל. לא לאורך זמן בכל מקרה. המשכתי הלאה עד שהגעתי למשרד הראשי.

"סליחה?" קראתי למלאך המשועמם שישב בעמדתו ליד דלפק הקבלה.

"הא?" שאל הפקיד והביט סביבו. כחכחתי בגרוני והוא הביט מטה.

"הו, קטולו, זה אתה." אמר וחייך. "יש בעיות בשובך?"

"לא בדיוק. ראה, הבוקר קיבלנו עם שלל פקודות ההעברה הרגילות פקודה יוצאת דופן במעט." המלאך הושיט את ידו והגשתי לו את הפקודה.

"בוא נראה... הממ... ובכן, נראה שאתה אמור להעביר בת אדם אם אינני טועה."

"פה נעוצה הבעיה. אני רק חתולו של עזריאל, אינני עזריאל בעצמו. עזריאל חולה ושוכב במיטה עד שיבריא. אולי יוכל הוא לבצע את הפקודה לכשיבריא." הצעתי.

"אני חושש שזה בלתי אפשרי, קטולו. כל פקודה הרשומה על שמו תוכל להידחות והוא ייתן על כך את הדין בבוא הזמן ויוכל לומר שהיה חולה. אבל זו פקודה הנושאת את שמך – הוא לא יכול לדחות משהו שאתה אמור לבצע."

"אם כן, תחליף את הפקודה כמובן."

"גם את זה אינני יכול לעשות, קבל את התנצלותי. לא אנחנו כותבים את הפקודות למלאכים ומלוויהם – אנו רק מוסרים להם אותן."

"ובכן," עניתי בקוצר רוח, "מה אעשה עם הפקודה הזו?"

"אני חושב שהדבר המתבקש הוא הברור ביותר."

"הו?"

הפקיד הביט בי במבט חודר. "תעביר את בת האדם." פלט והחזיר לי את הפקודה.

"אבל –"

"אני מצטער, כבר שעת הסגירה." אמר הפקיד, הפנה את גבו והצטרף לידידיו ליד מכונת הקפה.

"היי! אתה לא יכול להשאיר אותי עם הפקודה הזו! אני לא יכול להעביר בני אדם, אני לא מדבר אנושית!"

הוא הביט בי מרחוק ורק משך בכתפיו כמשתתף בצרתי לפני שחזר לדבר עם ידידיו ושכח מקיומי.

"בשם אלוהים!" קיללתי. באותו רגע מטאטרון הופיע לצידי.

"ויאמר אלוהים כי נשאת את שמי לשווא, ויהי כי תיענש על כך. כפי שאצווה עליך כך תעשה. וכה אמר אלוהים לך לך לדרכך והעבר את בת האדם כבר!"

"בסדר, בסדר. אני הולך!" זעקתי והתחלתי עושה את דרכי לעולם החיים.

"הם תמיד מתעצבנים עלי כאילו אני בחרתי לומר להם את זה, אפשר לחשוב שאני אלוהים..." שמעתי את מטאטרון מתלונן מאחור.

אני באמת לא מאשים את מטאטרון, אני בטוח שגם לי לא היה קל להיות קולו של אלוהים. אבל באמת שבאותו רגע התחשק לי לפרק לקול של אלוהים את הצורה. מי שולח חתול לעשות עבודה של בנאדם?! יותר גרוע מזה – מי החליט על השם האדיוטי הזה קטולו?!

כשהגעתי לארץ הרגשתי כאילו אני חוזר להיות החתול הקטן העזוב שהייתי לפני שמתתי. לאחר מותי מעולם לא ביקרתי בעולם החיים בלי עזריאל והרגשתי בכל צעד את חסרונו. החרב החגורה למותניו נסכה בי ביטחון בשעה שהסתובבנו יחד ברחובות בחיפוש אחר חסרי בית שנזקקו להעברה דחופה. כעת הוא לא היה ואני צריך הייתי לחפש את בת האדם בעצמי.

העקרון שבחיפוש אחר נפש להעברה הוא דיי פשוט – עקוב אחרי ההרגשה. אין הרגשה יותר כבדה מזו של אדם היודע שסופו קרב. וזה מושך את עזריאל ואותי כמו שנמלים נמשכות לדבש.

הפעם ההרגשה הייתה קלושה ביותר. ידעתי שאסור היה לתת לי משימה כזו. מניין לי לדעת איך להתחבר לרגשותיו של אדם? אבל המשכתי הלאה, תוהה כיצד אגרום לבת האדם להבין שאני באתי לקחת אותה.

חשבתי שאבוא אליה בדמות חתול שחור ואעבור על פניה בסמטה. היא תחשוב שזה סימן ותנפח את נשמתה. זה היה כמובן רעיון גרוע מכיוון שכיום קשה למצוא אנשים שמאמינים באמונות טפלות. המשכתי ללכת, פונה ברחובות וחוצה כבישים.

אולי אפתיע אותה כחתול לבן. אקפוץ מתחת לגלגלי המכונית שלה ואגרום לה לסטות מהכביש ולהיתקע ברמזור. זה עשוי לפעול כי אין פה שום עניין של אמונה או מקרה. גם את הרעיון הזה דחיתי כשעברתי על פני חנות פרחים, מאחר ולא הייתי בטוח שלבחורה יש רשיון.

רגע – חשבתי. אוכל לבוא אליה כחתול כתום, להוביל אותה לאתר בנייה ולעצור ממש מתחת לעגורן המניף פיסת ברזל כבדה. כשהמתכת תיפול, היא תמחץ את הנערה וזה יביא סוף לעניין. רעיון רע, סיכמתי לעצמי כשנעמדתי מול דלתות אוטומטיות שקופות. זה לא יפה לגרום למישהו למות מוות כל כך מכוער. וחוץ מזה, מי מבטיח לי שבדיוק באותו רגע תיפול חתיכת מתכת?

לפתע שמתי לב לכך שהגעתי. עמדתי מול הדלתות השקופות עוד ועוד במבט אטום וחשבתי על דרכים יצירתיות לסמן לנערה שאינני דובר כלל את שפתה, כי הגיע הזמן ללכת. לעזאזל הכל, אמרתי לעצמי ומלמלתי התנצלות לפני המלאך עזאזל למרות שידעתי שהוא לא יכול לשמוע אותי.

הבטתי במבנה בפנים חסרות אונים. איך אוכל להיכנס למקום היחיד שבו השמירה מפני בעלי חיים כל כך קפדנית?! לא סתם פקודה פקדו עלי, שלחו אותי למשימה בלתי אפשרית בעליל!

האם היה זה מבחן מצד אלוהים? חשבתי. לא ייתכן... לא היה לי זמן לחשוב על זה. בצורה זו או אחרת איאלץ להיכנס לשם. ניסיתי את המובן מאליו וברגע שנפתחו הדלתות בפני אדם שזה עתה עזב את בית החולים, נכנסתי אני פנימה בשקט ובזחילה. הצלחתי להגיע לפחות עד חצי מאולם הכניסה לפני שאחת המזכירות זעקה, תפסה אותי מערפי והעיפה אותי החוצה.

נשמתי נשימה עמוקה. זה לא יהיה קל... הסתובבתי קצת סביב הבניין בנסיון להבין היכן מצויה אותה בת אדם. למזלי הרגשתי את ההרגשה הכבדה שלה מהחלון בקומה השביעית. זה היה כבר למעשה סירחון של ממש. מעולה, חשבתי, אם ככה לא יהיה קשה במיוחד לגרום לה לעבור. זה, ועצם העובדה שהיא בבית חולים, דבר שתמיד מדכא את ההתנגדות. בני האדם פשוט לא יודעים למצוא לעצמם זמן ומקום בודדים למות.

ניסיתי שוב להיכנס מאחת הדלתות האחוריות כדי לא לבזבז את כוחותי במשימה הזו, וכשפעם נוספת נתפסתי וסולקתי וויתרתי על הניסיון להיכנס בצורה ברורה לעין כל כך. סבבתי את הבניין עוד פעמיים, ובסוף החלטתי שהכניסה הטובה ביותר תהיה מחלון החדר של בת האדם, שהיה פתוח למרבה הנוחות.

מעולם לא יצא לי עוד לנסות את מה שעמדתי לעשות, אבל עזריאל אמר לי שבתור מלווה שלו אני אמור להיות מסוגל לעשות זאת אם רק אתרכז מספיק. אז עצמתי את עיניי וניסיתי כמיטב יכולתי. בהתחלה דבר לא קרה, אך לאחר זמן קצר שערות שפמי רעדו מעט כשהרגשתי משהו שמתחיל לזוז בגבי. זה לא כאב, אולי כי כבר הייתי מת ולא הייתי אמור להרגיש כאב, אבל זו הייתה בהחלט הרגשה מוזרה. כשפקחתי את עיניי בסוף, מפרוותי החומה-לבנה בקעו שתי כנפיים חומות-לבנות שהתחברו לגופי בפלומה רכה חומה-לבנה.

אין מה לעשות, חשבתי... מה לא עושים בשביל העבודה. הנפתי את הכנפיים קצת כדי להתרגל, ואז נסקתי לגובה. בערך בקומה השישית האטתי את מעופי, כדי שאוכל קודם כל להציץ ולבדוק אם בת האדם לבדה בחדר. בדרך כלל זה היה קל יותר כך. בחדר הזוגי לא היה איש, ונראה היה שרק מיטה אחת תפוסה. מיהרתי פנימה לפני שמישהו יחליט להרים את מבטו מלמטה ברחוב, או גרוע מכך – לסגור לי את החלון.

בפנים קיפלתי את הכנפיים מבלי להכניסן בחזרה. עזריאל אמנם לימד אותי את התעלול הזה, אך הוא מעולם לא הסביר לי איך להכניס אותן פנימה. ידעתי שהייתי צריך להיות סקרן יותר בקשר לזה. אבל זה לא היה הזמן להתלונן על העבר. הייתי חייב לשמור עליהן בחוץ גם מכיוון שבכל רגע יכול היה מישהו לעבור בדלת כדי לבדוק מה קורה ולשלח אותי החוצה כמו ציפור.

התקדמתי לעבר המיטה וכשהייתי קרוב מספיק קפצתי עליה. נדהמתי לגלות שמדובר היה בילדה קטנה. בת לא יותר משבע. היא הייתה שקועה בשינה ואת השקט ששרר בחדר הפריעו רק מכשירי הניטור השונים שמדדו את תפקודי הלב ואת לחץ הדם.

הרגשתי רע להעיר אותה, במיוחד מאחר ונראה שעם כל החוטים שהיו מחוברים אליה היה לה דיי קשה להירדם. אבל חשבתי על זה שאם אני רוצה לחשוב על דרך טובה לשכנע אותה לבוא איתי כשאין לי מושג אפילו איך לדבר איתה, הצעד הטוב ביותר כרגע יהיה להעיר אותה. אז ניגשתי אליה וליקקתי את פניה לאט אבל בשיטתיות.

"מה? מה קורה פה?" היא חזרה להכרה לאיטה. "אמא? אבא? מי זה?" לפתע שמה לב לנוכחותי. היא התרוממה מעט במיטה, הביטה סביבה בחדר הריק ואז החזירה את מבטה אלי. "חתול? אמא ואבא לא שיקרו... הם אמרו שייקנו לי חתול כשאבריא!" היא ליטפה את ראשי בשמחה, לא שמה לב לכנפיים, ואני גרגרתי. כבר מזמן שלא הרגשתי יד של בן אדם נוגעת בי. עם מלאכים זה לא אותו דבר – זה כיף, אבל כיף שונה.

"אבל... זה לא הגיוני." היא אמרה לפתע והרימה אותי לגובה עיניה. משום מה היא המשיכה להתעלם מהכנפיים שלי. "רק אתמול לקחו הרופאים את אמא ואבא החוצה ואחרי שסיימו לדבר איתם הם בכו ואבא חיבק את אמא. זה לא אמור היה להיות יום טוב. ובכלל, מה חתול כמוך עושה בתוך בית חולים?

"אני יודעת, אני אקרא לך טום – כמו החתול מהטלוויזיה. אתה יודע טום, אמא אמרה שכשאבריא נלך כולנו ביחד לאורלנדו ללונה פארק הענק שם. אתה חושב שהם יסכימו שגם אתה תבוא? הם אחרי הכל קנו אותך בשבילי, הם כנראה התכוונו שתהיה חלק מהמשפחה. אתה לא יודע מה עבר עלי עד שפגשתי אותך. קודם כל התחלתי להרגיש נורא חלשה ועייפה, אז התחלתי לדמם ממש הרבה מכל פציעה קטנה וכמעט כל הזמן כאב לי הראש. הרופאים אומרים שיש לי מחלה מאוד נדירה. אני מייצרת הרבה דם ממש מהר אבל הוא חולה..."

היא פשוט המשיכה לדבר על איך שהגיעה לבית החולים והרופאים אמרו שחייבים למצוא איך לתקן לה את הדם אבל עד עכשיו כל מה שניסו לא בדיוק הצליח, על טיפולים שונים ומשונים שעברה, על בתי חולים בהם ביקרה עד שהגיעה לכאן ועל ההורים שלה שהלכו ונראו עייפים יותר ויותר.

"אם לומר לך את האמת טום, אני חושבת שגם אני כבר מאוד מתעייפת. לא מתעייפת כמו העייפות מהמחלה. זה אחרת... אני... אני מרגישה פשוט שאין לי כוח יותר. נמאס לי להיות מחוברת לצינורות שמודדים ומסדרים לי את החיים. אני רוצה פשוט לנוח. אני שמחה שאמא ואבא קנו לי אותך. אתה יודע להקשיב ממש טוב." היא חייכה אלי ואני פלטתי יללה חמימה והתכרבלתי על בטנה. היא ליטפה אותי וצחקקה צחוק עצוב מעט.

"אני חושבת שעוד מעט לרופאים כבר ייגמרו הרעיונות. הם כבר ניסו כל מיני דברים מוזרים כמו לקחת עצמות של אנשים אחרים ולנסות להכניס לי אותם במקום העצמות שלי, או משהו בסגנון הזה, אבל זה כנראה לא הצליח כי עוד לא שוחררתי והם עדיין נראים מודאגים."

הבטתי אליה במבט החתולי ביותר שיכולתי לגייס והיא נאנחה והביטה בי. ראיתי דמעות מנצנצות בקצה העיניים חסרות הריסים שלה.

"טום, אני באמת חושבת שהגעת בזמן קצת לא מתאים... עדיף היה שיביאו לי אותך אחרי שאני אבריא. כרגע לא באמת יש לי כוח לטפל בחתול. אני לא יכולה להוציא אותך החוצה ולהכניס אותך פנימה, אני לא יכולה לקום ולתת לך אוכל, אני לא יכולה להסתכל עליך משחק בחצר..." הדמעות זלגו מעיניה. "אין לי כוח לכל אלה... והאמת היא שגם אין לי כוח בכלל... קצת נמאס לי אתה מבין? אני לא חושבת שאמא ואבא היו בוכים אם היה קורה משהו טוב, ואלה לא היו דמעות של שמחה אחרי השיחה עם הרופאים. לפחות לא נראה לי. אני עייפה כל כך טום, בוא נלך לישון, בסדר?"

יללתי והנחתי את הראש בין רגלי הקדמיות, נתון לליטופיה המתמידים.

"אתה ממש רך, טום. אתה החתול הכי נעים שאני מכירה. ואתה גם חתול מיוחד – לא ראיתי עוד חתול שמחליף צבעים. לחברה שלי לורה יש חתול פרסי אפור ורך כמעט כמוך אבל הוא לא מחליף צבעים. זה קצת מוזר כשחושבים על זה, לא נראה לך? לא משנה..."

עצמתי את העיניים במחשבה שזה אולי הולך להיות קצת יותר קל ממה שנראה לי. לא נראה היה שהיא תתנגד להעברה – נראה שהיא אפילו תהנה מזה יותר ממה שהיא חווה עכשיו. רגע לפני ששקעה בשינה שמעתי אותה לוחשת:

"מה זה, טום? ממתי גדלו לך כנפיים? אתה באמת חתול מיוחד, אולי נעוף פעם ביחד?"

"יותר קרוב ממה שנדמה לך." אמרתי, אבל כל מה שהיא שמעה היה יללה ארוכה ועצובה.

כשחזרתי עזריאל קיבל אותי בחיבוק. "שמעתי מה עשית." אמר. "התנהגת טוב מאוד."

"עזריאל?" שאלתי וחיכיתי להנהונו. משזה הגיע המשכתי: "אתה חושב שבממלכה שאחרי החיים בעלי חיים מבינים רק מלאכים, או גם בני אדם?"

"קטולו, טפשון קטן. ברור שבעלי חיים מבינים גם מלאכים וגם בני אדם. מניין אתה סבור שמלאכים מגיעים?"

הוא לא יכול היה לעשות אותי מאושר יותר.