The Silent Gallop

גנבת

מי את? גנבת, זה מה שאת. לקחת את זה ממני ואני יודע את זה.

זה התחיל עוד בבית הספר. איך שהיית עוקבת אחרי במסדרונות, מחפשת אותי בפינות. וכל פעם לקחת קצת, ועוד קצת ועוד קצת. חשבת שאני אף פעם לא אשים לב? היית כל כך עסוקה בי שלא הבחנת שראיתי אותך. אני לא מורה, ואין לי עיניים בגב, אבל ראיתי טוב מאוד איך את חופרת ומוצאת ולוקחת את זה ממני.

התחלת להתחרות בי – אם השגתי תשעים את השגת תשעים וחמש. אם הצלחתי לרוץ אלף את רצת אלף חמש מאות, אם נהייתי יושב ראש מועצת תלמידים את נהיית מארגנת טקס הסיום. לא נתת לי מנוחה לרגע. וכל הפעמים האלה הבטת בי בעיניים הכחולות החודרות האלה שנראות כמו אגם קפוא, ואני ידעתי שאת לוקחת את זה ממני עוד ועוד, ואין לך מספיק.

היסודי נגמר, ועברנו לתיכון. הו, התיכון... חשבתי שנפטרתי ממך כי העבירו אותנו לכיתות שונות וכי שיעורי ספורט כבר לא הועברו ביחד. אבל בכל הפסקה היית שם וראיתי אותך ממשיכה לגנוב ממני, למרות שחשבת שלא שמתי לב.

ואז דברים התחילו להשתנות. זו לא הייתה יותר תחרותיות במובן של להשתוות לי, אלא במובן של להשתנות ממני. כשגבהתי, את נעצרת על מטר שישים וחמש; אני נהייתי שרירי ואת נהיית רזה; אני נעשיתי כהה ואת נשארת לבנה. עשית הכל כדי להתבדל ממני ולא חשבת שזה יגרום לי לראות אותך יותר כשאת גונבת את זה ממני?

העיניים הבורקות שלך הצמיתו אותי במבט כך שגם כשלקחת את זה ממני מול העיניים שלי לא יכולתי לעשות כלום. יום אחד פשוט באת ואמרת לי בפנים שאת רוצה אותי – לא יכולת לומר את זה קודם? את יודעת שהייתי נותן לך אותי בשמחה. כאן ועכשיו הייתי משתטח לפנייך. אבל לא, בגלל שבאת ולקחת את זה בלי לבקש רשות הרגשתי כל כך הרבה כעס שישר אמרתי לך בפנים הבהירות עם העיניים הכחולות שלך שאין מצב שבעולם.

הדבר המוזר שקרה היה שהנהנת בשקט והלכת לדרכך. אבל לא הפסקת לגנוב את זה ממני. ולפתע לא הייתה יותר תחרותיות. ההיפך – ניסית לא להתבלט. נשארת חבויה בצללים, יצאת לגיחות חטופות בהן – ברוב חוצפתך – המשכת לקחת את זה ממני.

לא היה לי יום ולא לילה. לא ישנתי, לא רצתי, לא למדתי, פרשתי מהמירוץ למועצת התלמידים וגם בטקס הסיום כבר לא רצו אותי. הציונים עדיין היו אותו דבר כי את החוכמה שלי לא יכולת לקחת, אבל כל השאר היה עניין אחר.

ניסיתי להסביר את זה לחברים שלי אבל הם לא הבינו איך זה יכול לקרות שאת פשוט לוקחת את זה ממני. הם אמרו שזה לא הגיוני ושאני לוקח את זה קשה מדי. חלקם אמרו שעשיתי שטות שדחיתי אותך – אבל מה הם מבינים? גם הם לא האמינו שאת גנבת. הם אמרו שאני פשוט שבור מהטמטום של עצמי שלא הסכמתי לך. אבל אני ידעתי טוב יותר מכולם, ובסוף גם מהם התרחקתי.

בית הספר התיכון נגמר והתגייסתי לצבא, אחלה מקום להתחיל מחדש. שמעתי שהלכת ללימודי המשך של י"ג י"ד, אבל את חושבת שעזבת אותי? גנבת לעולם תחזור לזירת הפשע. בחלומות שלי, בהזיות שלי, בנהיגה, בעבודה בבסיס... תמיד היית שם והמשכת לקחת ולקחת – תגידי, חשבת פעם לתת בתמורה? אבל בעצם, מה כבר היה לך לתת?

עשר שנים מאוחר יותר פגשתי אותך בפגישת מחזור. אני הייתי עצמאי – לא מוצלח במיוחד אבל על סף פריצת הדרך כמובן – ואת היית פסיכולוגית מוכרת ונשואה עד מאוד. נפגשנו והבטתי לך בעיניים. העיניים הכחולות שלך כבר לא הצמיתו אותי. בבת אחת הרגשתי איך כל הכוח שלך אזל. כבר לא גנבת? אני לא חושב, אולי רק לא התחשק לך לגנוב ממני יותר. להחזיר בוודאי שלא החזרת, הרי איך את יכולה להחזיר לי את האופי שלי לאחר כל כך הרבה זמן?

גנבת, לך מעולם לא היה אופי משלך – תמיד התווית אותו לפי מישהו אחר. אני מקווה שלך ולבעלך יהיו חיים טובים, עלי את כבר לא עושה רושם. הייתי דורש ממך את השנים האבודות שלי בחזרה – אבל איך אפשר לבקש מגנבת שתחזיר את מה שלקחה?