The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
חלום טוב
חלמתי הלילה שיש לי מטלה בסדנה הדידקטית לחינוך. המטלה הייתה לחזור בזמן ולראות את עצמי ואת העולם שסביבי בעיניים אובייקטיביות.
חזרתי לתקופות ממש מוקדמות. הנה אני עם גיא בחול של גן החובה. הנה אני מלטפת את הפינצ'ר הראשון שלי - במבי. אני רצה עם ספוט, הקוקר המעורב שלי, ובוכה לפני שאני עוברת לזמן אחר כשאני יודעת שאני בחיים לא אראה אותו כי חודש מאוחר יותר הוא נדרס.
הנה אני קוראת לצ'יפ שמסתכלת עלי בבלבול כשהיא עוד בת שלוש, והנה אני מחזיקה ומלטפת את מייבי החתולה שצ'יפ אימצה. ואני יודעת שכשאני אחזור להווה צ'יפ כבר תהיה זקנה, ומייבי כבר תהיה מתה (כי היא נעלמה כבר לפני שנים). הנה אני פוגשת בילדים של מייבי, מילקי ובאגירה, ואני יודעת שבעכשיו של העבר הם אולי עוד חיים, אבל בעכשיו של ההווה שממנו אני מגיעה הם כבר לא.
הנה אני פוגשת בחברים ישנים ורואה אותם איך שהם היו, אני מסתכלת במראה ורואה את עצמי כמו שנראיתי פעם - על כל הפגמים והחסרונות.
אבל הכי הכי חשוב - מה שגרם לי לקום בבוקר עם דמעות בעיניים - זה שאני פוגשת אינספור פעמים בסבא שלי.
הנה הוא מגיע לאריאל בהפתעה, ואני קמה בבוקר אחרי שחלמתי בדיוק איך הוא יגיע, ואני קופצת עליו ומחבקת אותו (הייתי אז ממש קטנה), ואני אומרת לו שחלמתי שהוא יבוא, וידעתי שהוא ילבש את החולצה המסויימת ההיא, ואת המכנסיים והנעליים שבהם הוא בא. הזיכרון הזה לעולם לא ייצא לי מהראש - איך שחזיתי את בואו.
הנה אני נוסעת איתו לרופא שלו בתל אביב, ואחרי שהוא יוצא מהפגישה הוא לוקח אותי לבית קפה וקונה לי שוקו חם ולעצמו מאפה עם שוקולד. אני שואלת אותו אם מותר לו שוקולד עם הסכרת והוא עונה לי שכשיש נפילת סוכר דווקא צריך משהו מתוק, ושאם אני רוצה אני יכולה לקחת כמה שבא לי.
הנה אני נוהגת איתו באוטו שלו לנתניה להעביר את האוטו טסט, ואנחנו יושבים בחדר ההמתנה בזמן הטסט ומדברים על מכוניות, על הבולים שלו, על הקפה. בסוף אני נוהגת חזרה, ואני יודעת שבעכשיו של העבר זו הפעם הראשונה שאני נוהגת על האוטו הזה, ושמאז ועד לעכשיו של ההווה לא יצא לי עוד לעשות את זה. בעכשיו של ההווה האוטו עומד לעבור לאמא שלי ברגע שהיא תצליח למכור את האוטו הנוכחי שלה.
הנה אני עומדת מולו אחרי האירוע המוחי הראשון שלו, ואומרת לו שאני אוהבת אותו - דבר שלא עשיתי במציאות מעולם כי לא מצאתי את הקול לזה (אני חושבת שהוא היה חנוק מדמעות בלתי נראות עד שהיה מאוחר מדי). אבל בחלום אני אומרת לו את זה, והוא מביט בי לרגע במבט לא מבין, ואז קם ומחבק אותי. ואני בוכה, והוא בוכה, ושנינו בוכים כי אנחנו יודעים שבעכשיו של ההווה אנחנו לא ניפגש יותר.
והחלום שלי נגמר.
ואני יודעת עכשיו (בעכשיו של ההווה האמיתי), שהמקום היחיד שבו אני יכולה לפגוש את סבא שלי הוא מחוז החלומות. ששם הוא לעולם לא יילך לאיבוד, ושם הוא לא ימות לעולם, ושם הוא תמיד יהיה ויחכה לי עם מילה טובה ועם חיבוק ועם הבנה שלא הצלחתי לומר לו שאני אוהבת אותו אז, כי לא האמנתי שזו כנראה תהיה הפעם האחרונה שייצא לי לומר לו את זה. רציתי לדחות את זה עוד ועוד עד שהוא יבריא - אלא שהוא לא הבריא.
אבל אני יודעת שהוא יודע. אני יודעת שבחלומות אני לא אהסס לומר לו את זה. אני יודעת ששם הוא תמיד ישמע את זה ממני ותמיד יידע את זה - למרות שעכשיו הוא לא יכול לדעת כבר כלום.
אבל הכי הרבה - ולמרות שאני יודעת שאני תמיד יכולה לפגוש אותו במחוז החלומות (ואם הוא שם אז זה אומר שהוא קיים איפהשהו) - הכי הרבה אני מתגעגעת אליו. כי על אף כל החלומות, אין כמו העולם האמיתי. ופה הוא כבר איננו, הוא כבר לא נמצא...
שלכם (אבל בעיקר שלו),
לי
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou